אני יושב כבכל בוקר במרפסת הפנסיון בסלוואדור דה-באהיה. בחוץ מתחלפות מולי ארבע עונות השנה בטווח זמן של עשר דקות: מזג האוויר חם ולח, אבל גשם מתחיל לרדת, השמש אינה ניאותה להסתלק, קשת מופיעה בשמַים, הגשם מתחזק מאוד, והשמש נעלמת לרגע אבל אפשר מייד לראות אותה שבה ומופיעה בצד שמאל, ואז, בתוך שניות, מתפזרים העננים והשמים שבים להיות שטופי שמש ותכולים.

בדרך לכאן קראתי במטוס על באהיה בספרו של סטפן צווייג, "ברזיל, ארץ העתיד". למדתי שזאת העיר הראשונה שנוסדה בברזיל (לפני כארבע-מאות שנים), ואף בכל אמריקה הדרומית; שזאת העיר השחורה ביותר בברזיל, שיש בה מזיגה של התרבות ושל האוכלוסייה האירופיות, האפריקניות והאמריקניות. בסלוודור דה באהיה יש כשמונים כנסיות, וגם לא מעט קתדרלות. החומה הגבוהה שלה, המתנשאת מעל לנמל, הוקמה עוד בימי קברל ומגלן, כדי להתגונן מתוקפים ומפירטים. את  הספר כתב צווייג בשנת 1940,שנתיים לפני שהתאבד בעיר פֶּטרופוליס שליד ריו דה-ז'נרו. עד היום אפשר לראות בסלוודור את הנשים הלבושות שמלות מתנפחות, "שמלות פעמון" – כפי שכינה זאת צווייג. אלה תלבושות מסורתיות שהעתיקו העבדים – אבותיהן שהובאו הנה מאנגולה – מבעליהם הפורטוגלים. טורבן צבעוני לראשן, תכשיטים נוצצים סביב פרקי ידיהן וסביב הצוואר, והן מוכרות ברחוב עוגות, מאפי פירות ים או קוקוס קלוי, ומגישות את מרכולתן בתוך עלי דקל העשויים בצורת גביע.
�
אבל אולי כדאי שאספר את הדברים לפי הסדר: דורי ואני הגענו לברזיל לפני עשרה ימים. נחתנו בסאו-פאולו, עיר קדחתנית בת עשרים מיליון תושבים. למזלנו ביקר באותו שבוע בעיר חבר תל-אביבי שלנו, אֵדי, שבברזיל מבטאים את שמו "אֶדג'י". אדי קרוי על שם סבו היהודי-מצרי, אדמונד. לי הוא מייד הזכיר את דוד אדמונד, אחיה הבכור של סבתא ז'ודית. וגם אדמונד הברזיאלי נולד בקהיר, ממש כמו סבתא.

לפני עשר שנים היגר אֶדג'י מסאו פאולו העצומה לתל-אביב. כשדורי ואני התהלכנו ביומנו הראשון הלומים משינויי מזג האוויר ומן היעפת, אדג'י עזר לנו להתאקלם בכרך הענקי הזה. סאו-פאולו מזכירה לפעמים את ניו-יורק, בגלל גורדי השחקים שבה, שדרת פאוליסטה הארוכה (אולי הארוכה בעולם), העירוב של כל סוגי האנשים, כל סוגי הצבעים, אנשי עסקים ורוכלים ושוטרים וחסרי בית ועשירים לבושים בהידור ועוד ועוד ועוד. יש בה גם קהילות עצומות של מהגרים (מאיטליה ומיפן ומסוריה ומלבנון…), והעיר כולה נדמית כמבעבעת בלי הרף, אבל באמצע השדֵרה הסואנת אפשר להיכנס פתאום ליער טרופי קטן, לח וצונן, שיש בו עצים אדירי מידות, גשרים קטנים, שבילים נסתרים, ספסלים ואנשים שמסתובבים לבדם או בזוגות או בחבורות, כאילו היו מחוץ לספירה ומחוץ לזמן.

כך הסתובבנו כל היום הראשון בעיר עם אדג'י, והכרנו את הדוכנים שמוכרים בהם אוכל לבנוני, ואת דוכני המיצים הטרופיים ואת פרי האסאִי הסגול. מעלינו חגו מסוקים והנחיתו את עשירי העיר על גגות הבתים, ובפינות הרחובות ניצבו ביתנים קטנים ובהם שוטרים חמושים. והלאה משם, ב"סנטרו", המרכז הישן של העיר, ראינו אנשים מסתובבים עם שכמיות שעליהן כתוב: "מוכרים וקונים זהב", ורוכלים של סחורה גנובה או מזויפת, וחנויות בגדים בלי סוף, ובקרן אחד הרחובות ובקרן אחד הרחובות ראינו סטודיו לריקוד, שחלונו פונה לרחוב, ובו מחוללים כמאה זוגות בריקוד הסמבה. נכנסנו לשם, וראינו את כל הזוגות האלה, לבנים ושחורים, צעירים וזקנים,וגם אישה זעירה אחת היתה שם, כבת שישים, אישה בעלת שיער קצוץ וגוף רזה ומוצק, שסובבה על אגנהּ בחורה שחורה יפהפייה.

כשיצאנו משם כבר התחיל לרדת הערב, ואדג'י הציע שנלך לבקר את הוריו.
הוריו של אדג'י גרים בשכונת הִיגְ'יֶנופוליס, "העיר ההיגיינית". הבתים שם צרים וגבוהים מאוד, ומוקפים גדרות שחורות וגבוהות. מעל לגדרות מונחים חוטי תיל, ושלטים מזהירים מפני הגדר החשמלית. חברת השמירה נקראת: "Hagana". לאבטחה הישראלית יש מן הסתם מוניטין טובים בברזיל.

אנחנו עולים לקומה החמש-עשרה. אביו של אדג'י עומד בפתח הדירה ולוחץ את ידינו. העברית שלו רהוטה. בשנת 1948 הוא היגר מקהיר לתל-אביב עם משפחתו. במלחמת סואץ ("קדש"), בשנת 1956, הוא נלחם במצרים, ובשנות השישים נסע לברזיל והכיר את אשתו, יהודייה ילידת ברלין. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים. לאחר מכן פתחו יחד חנות תחפושות לימות הקרנבל, במרכז הישן של העיר.

כשאני מספר לאביו של אדג'י על סבתי הקהירית, הוא ממהר לשלוף מהמדף ספר על הקהילה היהודית במצרים. אנחנו מעיינים בתמונות, ובין כל הבחורות הללו, שלכולן אותה התסרוקת – שיער שחור המגיע בדיוק עד לכתפיים, מעט מסולסל, ולכולן עור בהיר ושמלה קלה – בין כל הבחורות הללו אני מנסה למצוא את סבתא, ואולי מוצא אותה. אבל אני מפנה את העיניים מהאלבום וסוקר את הדירה, העמוסה בפסלים ובציורים. מן החלון נשקפת סאו-פאולו. העוזרת – בחורה כבת עשרים וחמש, הלבושה לבן ושיערה השחור אסוף – מניחה על השולחן קנקן מיץ מנגו, וגם צלחות ובהן פירות טרופיים. "אמא שלי שוכבת בחדר עם גב תפוס", מתנצל אדג'י. ואביו מפציר בנו: "תאכלו, תאכלו, אין לכם כאלה פירות בתל-אביב".
אני מסתכל על העוזרת, וחושב לעצמי שמעולם לא ראיתי מישהו שפניו כה נטולות הבעה.
אנחנו אוכלים את הפירות. אני עייף מאוד, וכשאנחנו קמים ללכת, אביו של אדג'י מלווה אותנו לדלת ומפציר בנו שנשוב ונבוא לביקור.
�
בלילה אני שוכב במיטתי שבבית המלון וחושב על סבתא. לפני שנסעתי לברזיל, הבהילו אותה לבית החולים. הרופאים אבחנו אצלה דלקת ריאות. מצבה הידרדר מהר מאוד, והלב – הלב החזק שלה – שכח לרגע לפעום. וכבר הראש נשמט, החמצן לא הגיע לגוף, הדם זרם כמו מים שזורמים במזרקה עקרה, במעגל סגור, כמו המזרקה בכיכר רבין.
אבל הצליחו להחיות אותה. ובכל זאת, עד למחרת לא פקחה את עיניה.
חשבתי שהיא תמות מזה בסוף, ישבתי בחדרי ורקעתי בכעס בזרועותי, והזרועות צנחו לצדי הגוף.
יכול להיות שהיא תמות לפני?
למחרת עיניה נפקחו, כבר אפשר היה לבוא לבקר אותה.
ובכל זאת, לא נסעתי לבקר אותה. אבל שבתי וחייתי: עליתי על האופניים, רכבתי ברחובות תל-אביב, עברתי ליד הבית שבו היא התגוררה פעם, לפני שעזבה את הדירה לבית האבות, ולפני שהשליכו הדיירים החדשים את הרהיטים שלה לרחוב ועקרו את התריסים הירוקים ממקומם. הרגשתי חי, וחשבתי על כך שאנחנו הולכים ונפרדים, סבתא ואני: היא לשם ואני לשם.
ובכל זאת נשארתי בתל-אביב. לא העזתי לחצות את הירקון.
�
רק למחרת נסעתי לבית החולים מאיר בכפר-סבא.
אני לא רוצה לספר מה ראיתי שם. אני רק יכול לומר שהיא ביקשה שאלך, ובאמת, יצאתי מחדרה ונשארתי בחדר המדרגות, הלוּם.
למחרת היא עברה דום לב שני, ושוב החיו אותה.
גם את דום הלב השלישי היא צלחה בשלום.
ואחר-כך נסעתי לברזיל.
ומאז היא שוכבת בלי הכרה. סיממו אותה, הרדימו אותה כדי שלא תסבול. אבל לא הרגו אותה כמו שהורגים חתולים או כלבים. לא – הם מטפלים בה – בקצב ובאופן שלהם.
�
***

בסאו פאולו נשארנו שלושה-ארבעה ימים, ואז טסנו לסלוואדור דה-באהיה. ושם ישבתי בכל בוקר במרפסת הפנסיון וכתבתי במחברת. בחוץ התחלפו עונות השנה מול עינַי. ידעתי שאפשר לחיות כך נצח, ואפשר גם לכַלות חיים שלמים, במחזור של שמונים שנים לפחות: האדמה קולטת את מי הגשמים ומצמיחה את הצומח. החי אוכל את הצומח ואת החי, מת ומרקיב ונטמן באדמה. האדמה מעכלת את גופו ופולטת את העצמות.
את כל זה ראיתי ממקומי שבמרפסת.

ובוקר אחד שלחה לי אמא הודעת טקסט קצרה בטלפון: "קרה נס. מצבה של סבתא משתפר". וחשבתי: אם אמשיך לשבת מול עונות השנה המתחלפות, בצדו השני של כדור הארץ, אולי אכן יקרה איזה נס בכפר-סבא הרחוקה. וכך נסיעתי לא תהיה לשווא, משום שאצליח אולי להפיח מכאן איזה דבר, מַשק כנפי פרפר או גרגר שיצלח את המרחק הזה ויחולל איזה נס.
�
***
אבל למחרת הכול נגמר, וביום ההלוויה של סבתא ז'ודית – זה היה בערב סוכות – דורי ואני הפלגנו לאי בשם מורו דה סאו פאולו. שם, באי הטרופי היפהפה, הילכתי על החוף בשעה שבה מגיעה הגאות ומכסה על הכול. שעה לאחר מכן, כשקלו המים, לרגע אחד נדמה היה לי שאני רואה את גופה של סבתא רובץ על החול הרטוב – כמו בתמונה שבה היא צולמה בסוף שנות הארבעים, שוכבת על החוף בתל-אביב, יפה כל-כך, בבגד ים שני חלקים שתפרה בעצמה.

ומחשבה אחת ננעצה במוחי ולא הרפתה: מי שחי, חי במקום אחד בלבד. אבל המת – מת בכל המקומות.
שנייה חטופה עברה וכבר שבו המים וכיסו על סבתא ועל החול, ומצאתי את עצמי מבוֹסס בשלולית הגדולה והאילמת, שתי רגלַי במי האוקינוס וראשי בין הדקלים.

בפרק הבא: סמבה "ביפ-ביפ" בקופקבנה, נשיקות צרפתיות לפנות בוקר, וחתימה ממריה בתנייה. ואף מלה על השודד.