יומן מרקש
מאת משה סקאל
גרסה מקוצרת של היומן פורסמה ב"הארץ":http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1200552.html
תמונות מרקש: סבסטיאן דולידון photos Marrakech: Sébastien Dolidon (לחצו להגדלה)
על מרקש לא יכולתי לכתוב בעת הביקור בעיר, אלא רק ממרחק של כמה ימים, לאחר שכבר עזבנו את מרוקו. נווה המדבר המרהיב הזה, "העיר האדומה" המהוללת, הביא לידי שיא את משחק התפקידים הכוזב שנכפה במרוקו על התייר הישראלי הדובר צרפתית, שמוחזק לפיכך בגדר צרפתי בכל רמ"ח איבריו (למעט נפש). אבל אשוב לכך בהמשך.
נדמה שכּל פגעי הזמן, הטבע והאדמיניסטרציה ירדו לפקוד אותנו במרקש. הגענו אליה בתום נסיעה של שמונה שעות מפֶס, בקרון שישבו בו בעיקר אנשי עסקים מרוקאים. נהג המונית הוריד אותנו בלב העיר העתיקה, ומיד עטו עלינו נערים והציעו בתוקף להוביל אותנו לבית המלון "אפריקייה". "אין צורך", ניסיתי לומר, ובמאמצים רבים הצלחנו להיפטר מהם ולצעוד נחושים ברחוב עם התרמילים הגדולים על הגב. את המלון מצאנו לבסוף, בית עתיק ולו פטיו שכמוהו רואים הרבה באנדלוסיה שבספרד, עם חדרים המשקיפים לעצי תפוז וציפורים החבויות בין ענפיו.
יצאנו לתור את הג'מעה אל פְנָה, הכיכר הקדחתנית, עצומת הממדים, שהעיר כולה כמו מתנקזת אליה בשעות החשיכה. קשה לתאר את הכיכר הזאת למי שלא חזה בה בעיניו, ועדיין לא נתקלתי בתמונה שתצליח להעביר את החוויה החובקת-כול הזאת באופן מספק. יותר מכל מעלה הכיכר על הדעת גרסה אוריינטלית, מהבילה, של אחד מציורי ברויגל. ג'מעה אל פנה – "חבורת המתים", לפי הפירוש המקובל – היא כיכר אדומה ורחבת ידיים, שהחל בשעות אחר הצהריים מתחילים לרחוש בה משביעי נחשים, מאלפי קופים, מספרי סיפורים, להקות של נגנים ושל להטוטנים, רקדנים וזמרים נודדים. עשרות רבות של דוכני מזון מוקמים בה ערב-ערב: דוכני חלזונות ודוכני קוסקוס ודוכני בשר ודוכני מיצים ודוכני עוגות ועוד. עשן גדול מיתמר מעל הכיכר כמו מעל קרמטוריום, אלפים מתושבי מרקש ומתייריה יושבים שם וסועדים את לבם, ובין הדוכנים סובבים עניים וממתינים עד שהסועדים יבצעו מלחמם ויתנו להם כמה בצעים. לפעמים אחד הרעבים לא מתאפק ופשוט חוטף מהשולחן חתיכת לחם או פיסת דג. איש אינו מתרעם עליו: מעולם לא נתקלתי בסולידריות אמיתית עם העניים כמו במרוקו. לא צקצוקי לשון ואנחה של חמלה כמו אצלנו.
בשנת 1939 ביקר הסופר ג'ורג' אורוול במרקש וכתב: "כשאתה מתהלך בעיר זו – מאתיים אלף תושבים, שמהם לפחות עשרים אלף אין להם משלהם אלא הסחבות שלעורם – כשאתה רואה איך האנשים חיים, ועוד יותר באיזו קלות הם מתים, קשה תמיד להאמין שאתה מתהלך בין יצורי אנוש. כל האימפריות הקולוניאליות באמת מיוסדות על עובדה זו. האנשים יש להם פנים חומים – ומלבד זאת, הם מרובים כל-כך! האומנם הם בשר כבשרך? אפילו יש להם שמות? או שמא הם רק כמין חומר חום, שאין להבחין בו הבדלים, שיש בו עצמיות כשל דבורים או חרקי אלמוגים? הם עולים מן האדמה, הם מזיעים ונמקים ברעב שנים מספר, ואחר חוזרים ושוקעים אל תלי העפר האלמוניים של חצר הקברות ואין שם לב כי אינם. ואף הקברים עצמם חוזרים במהרה ומתעלמים לתוך הקרקע". (מתוך "מדוע אני כותב" תרגם אפרים ברוידא, תל אביב 1984).
כשתושב מרקש נתקל בתייר צרפתי, מטרתו אחת: להוציא ממנו כסף, וכמה שיותר. אם בטנג'יר יכולנו להתלך בטיילת בשתיים לפנות בוקר, לנעוץ מבט ארוך בפוסעים ולהיכנס לברים המפוקפקים ביותר, אם בפֶס יכולנו להתיידד עם תושבי העיר העתיקה ולצאת לתור איתם את העיר החדשה בלילה, הרי שבמרקש כל מבט ארוך מדי, כל השתהות של שנייה, עולים לו לתייר, כמעט בהכרח, במבול הצקות עיקש. הסתכלת על מישהו – מיד הוא ניגש ושואל מה אתה צריך, ולא ירפה ממך עד שתתן לו כסף. במקרה של זהותי הכוזבת המשא היה כבד במיוחד, משום שהיה לי ברור שאני משחק מִשחק שאינו שלי. ידעתי שהם רואים אותי ומשוכנעים שאני צרפתי, ושבעיניהם צרפתי הוא בהכרח בעל ממון רב, והרי אני לא צרפתי וגם לא בעל ממון.
כל משביעי הנחשים, מאלפי הקופים, הקוראים בקלפים ומספרי הסיפורים קפצו עלינו בג'מעה אל פנה וניסו להשביענו, מי בלחש ומי בקולי קולות, לשלשל מעות לכיסם. מצד שני, כשרואים את הצרפתים המשתרכים ברחובות מרקש – את הנשים העטויות חיקויי בגדים "מסורתיים", קרי גלביות צבעוניות ונעלי בַּבּוּש עשויות עור בעלות קצוות מחודדים, ואת הגברים בנעלי מוקסין, בחולצות פרופות כפתורים ובזקָן שהגלבים עמלו עליו הרבה – אי אפשר שלא להזדהות עם המרוקאים. ובכלל, נראה שהצרפתים נהנים לשחק את המשחק המתיש הזה.
"הלוא אתם מכירים את התיירים", כתב עגנון בסיפורו "תהילה", "שׂוחקים היו עלינו ועל הארץ, כיוון שהרחיב לנו המקום קצת בארץ התחילו אף הם באים לראות. וכשהם באים רואים הם אותנו כאילו לא נבראנו אלא לשמשם. ברם דבר טוב יש בתיירים, שמתוך שאנו מראים להם אף אנו רואים". אלא שאיש אינו באמת סבור שהתיירים הצרפתים יכולים ללמד משהו את המרוקאים. בעבור הצרפתים, מרוקו היתה ונותרה החצר האחורית שלהם, המקום האפלולי שבו הם אדוני הארץ ועושים ככל העולה על רוחם. קצת כמו הישראלים שיוצאים להודו ומשאירים מאחוריהם אדמה חרוכה, אבל כאן הם דוברי השפה, ובעיני עצמם הם עדיין שליטי המקום. בתום החופשה ישובו הצרפתים מרוצים למולדתם, והקופים בכיכר הג'מעה אל-פנה ימשיכו לסוב עגמומיים על גבי המרצפות הלוהטות, אסורים בשלשלותיהם.
בית המלון שאליו עברנו למחרת (מלון אפריקייה שאליו נקלענו בערב הראשון היה מטונף, ועזבנו אותו באנחת רווחה על אף הפטיו היפהפה) שוכן בירכתי כניסות העובדים של מלונות הפאר בעיר העתיקה. המעבר הצר הזה מנקז לתוכו את כל האומללוּת שבשיפולי הפאר וההדר, באותם אחוריים מפויחים שהצרפתים אינם רואים ממקום מרבצם על שפת הברכה של הקלאב מד, בעודם שוכבים חרוכים בכסאות הנוח. בבית המלון שלנו יש שני עובדים בלבד, שני בחורים צעירים העובדים שבעה ימים בשבוע, שתים-עשרה שעות ויותר ביממה, וזכאים לשלושה ימי חופשה לכל היותר בחודש, וכל זה תמורת שכר המשתווה לחמש-מאות ש"ח. המלצר במסעדת "אוסקר", שבה אנחנו אוכלים יום-יום מרק חריימה וטג'ין ושותים תה חוֹחי (חליטת עלי מנטה והרבה סוכר), עובד אף הוא שתים-עשרה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע.
לא רחוק מאתנו שוכן הרובע החדש של מרקש, גֶליז, ובו שדרות רחבות והדורות, רשתות מזון מהיר בינלאומיות ותיירים שהדירהם מצוי בכיסם. אבל אנחנו מעדיפים להיות ספונים במלוננו הצנוע שבעיר העתיקה. גם וירוס הקאות אינו נחסך מאתנו בעיר המהבילה הזאת – שלושים ושמונה מעלות ביום הצונן ביותר לשהותנו. זה הסתיו כאן. בבוקר, אחרי ליל שימורים ארוך, אני יוצא לבית המרקחת, מכווץ גבינים נגד כל הטרדנים, וחוזר ובאמתחתי שלל תרופות ומולטי ויטמינים.
אחרי יומיים של הסתגרות וצום תענית, אנחנו שבים בערב לתור את העיר. בכיכר ג'מעה אל פנה סובבים גברים בגלביות ונחשים שמנים סביב צווארם. אחרים קושרים לפרק היד קופיף אומלל ומנסים לשדל בעזרתו את התיירים לתת להם כמה דירהם. לא רחוק משם מקבצות להקות הנגנים קהל רב סביבן, המוסיקה נשמעת עד למרחוק – תופים, כלי פריטה מסורתיים, כלי הקשה. המוסיקה הולכת וגוברת, הקהל שופע חיוכים ומהופנט, מדי פעם קם מישהו וכל גופו רוטט, והוא מתחיל לחולל כמי שדיבוק אחזו, מהר יותר ויותר, והזמר הראשי, הפורט על כלי דמוי עוּד, נצמד אליו. עיני הצופים יוצאות מחוריהן מרוב עונג, והמוסיקה מתגברת ומתגברת, ואז פוסקת באחת.
הימים שנותרו לנו בעיר האדומה עברו עלינו בשוטטות בשוק של מרקש, שבו פוסעים קשישים נמרצים המחזיקים עופות חיים בציפורניהם ושפנים באוזניהם; בעמידה על המקח עם סוחרי קערות הנחושת ורוצעי חגורות העור; ברחרוח מיני בשמים ותמרוקים, תרופות וסמי מרפא. "אין כאן לא שמות ולא שלטים", כתב הסופר השוויצרי היהודי ממוצא בולגרי, זוכה פרס נובל, אליאס קנטי על השווקים של מרקש. "כל מה שעומד למכירה מוצג לראווה. לעולם אינך יודע כמה יעלו הדברים, אין הם נושאים מחירים, והמחירים אף הם אינם קבועים. (…) בחברה שכה רב בה הנסתר, בחברה המסתירה בקנאות את פנים בתיה, את תואר נשיה ואת פניהן, ואפילו את בתי האלוהים שלה לבן תשזפן עין נוכרייה, בחברה כזאת מתעצם כפל כפליים קסמה של הפתיחוּת שבה הדברים מיוצרים ונמכרים" (מתוך "קולות מרקש", הוצאת כרמל 2000).
העמידה על המקח היא אמנות שהגֵנים המזרחיים שלי אמורים היו להיות מבורכים בה, אך דווקא דורי הפליא ממני להתמקח בטיעונים מפולפלים. למשל: "זה הוא, העשיר", דורי מצביע עלי ואני נכלם. "אני סטודנט מרושש", ממשיך דורי ומרכך את לבו של הסוחר המרוקאי, "יום אחד, אולי, יהיה לי כסף". "אינשאללה", אומר הסוחר ומפחית בבת אחת שני-שליש מהמחיר. "יש טיעונים שאינם מעוררים אלא לעג", כתב קנטי, "אבל אחרים פוגעים היישר בלב. קודם שתוותר, עליך לנסות הכול".
לפני שעזבנו את העיר, הספקנו גם לשוטט בגן מז'ורֶל הטרופי כמעט, היפה-להכעיס, שלי הזכיר דווקא את הגן הטרופי בריו דה ז'נרו, ובטבורו עמוד הנצחה צנוע לזכרו של איב סן לורן, בעליו בעשרות השנים האחרונות; לִבהות בדוכנים העמוסים עד לגדותיהם בעוגיות מתוקות וצבעוניות, שמעליהן לעולם תלוי דיוקנו של מלך מרוקו, הלוגם מספל תה נענע; לסייר במלאח', הוא הרובע היהודי, שיהודיו נפוצו לכל עֵבר.
וגם שלל מכשולים ביורוקרטיים עמדו בדרכנו: מאחר שפג תוקפה של ויזת התייר שלי והיה צורך להאריך אותה בשלושה ימים נוספים, ניגשנו למשרד המשטרה המקומית, שם פלבלו הלבלרים בעיניהם וסירבו לשתף פעולה, וכך גם במשטרה הראשית של מרקש ובמשרד ההגירה שבנמל התעופה. שלושה ימים עברו עלי בחרדה עמוקה, וכשהתייצבתי בסופו של דבר בנמל התעופה של קזבלנקה מול משטרת הגבולות של מרוקו, תייר בלתי חוקי שכמותי עם ויזה שפג תוקפה, עבר הכול בשלום והשוטר אישר לי לעלות על המטוס ולצאת מהארץ. "איך היה בטיול?" שאל איש הביטחון ביציאה. "יפה מאוד", עניתי, "מרוקו ארץ יפה מאוד". "אלחמדאללה", ענה איש הביטחון וחיוך בעיניו.
כשעלינו למטוס עוד הספקנו לשמוע במהדורת החדשות את מלך מרוקו מכריז: "השלום בין הישראלים לפלסטינים איננו בלתי אפשרי". וכבר היינו עם רגל אחת מחוץ לאפריקה, בדרך לאירופה, ומשם – לאסיה.
***
יותר משלימדה אותנו מרוקו על המרוקאים, היא לימדה אותנו על הצרפתים, אותו עם שבחיקו ישבתי חמש שנים ויותר, למדתי את שפתו ואת מנהגיו, ויום אחד פרשתי ממנו ושבתי למזרח הקרוב. ומאז אני מנסה, ככל שמותיר לי הדרכון הישראלי הכחלחל, למתוח את גבולות ההוויה – לא בזקיפות ולא בכיבושין ולא בנמיכות קומה, אלא עין בעין. האוריינט שאותו חיפשו ויצרו בעיני רוחם הצליינים של המאה התשע-עשרה – אלה שבאו בשליחות עצמם ואלה שנשלחו ע"י ממשלותיהם – האוריינט הזה שוחק להם עכשיו בפניהם המתות, ידו האחת מפנה אליהם אצבע משולשת וידו השנייה אוחזת בבטנו השותתת דם. באחד הראיונות סיפר פול בולס כי כשהגיע לראשונה למרוקו, היתה זאת ארץ טהורה שבה שרו האנשים ורקדו ברחובות. "עכשיו הכול נגמר", הוא קבע בצער. "אפילו הדת. בעוד כמה שנים, כל הארץ תהיה בדיוק כמו שאר הארצות המוסלמיות: פרוור מצוקה אחד גדול של אירופה, מלא בעוני ובשנאה".
אני נזכר ב"יום האינטגרציה" שלי, בשנות מגורַי בפריז. לצורך חידוש אישור השהייה שלי בצרפת, אילצו אותי השלטונות לשבת במשך יום בכיתה אחת עם מהגרים דוברי צרפתית בזמן ששיננו באוזנינו את עקרונות הרפובליקה. בהפסקת הצהריים הובילו אותנו לחדר אוכל והניחו לפנינו מגשי פלסטיק ובתוכם כרע עוף צוננת. אחד מחברי לכיתה, בחור מרוקאי, נעץ את מזלג הפלסטיק בפולקע המשמימה ואמר לנו: "רואים? זאת האינטגרציה!".
כמה היינו רחוקים אז, בפריז הרפובליקנית, מנתח האוריינט שלנו המרטט בשמש. בתינו נדמו לנו עכשיו כחגבים, וכל רצוננו היה להצליח לנעוץ את שיני המזלג בחתיכת העוף ולבתק אותה מן העצמות. עד-מהרה ויתרנו, ואיש-איש נשמט על מושב הכסא ושקע בהרהוריו. אישור השהייה ניתן לנו בסופו של "יום האינטגרציה", אבל אפילו הוא לא הצליח להשאיר אותי שם. ואולי, עוברת בי פתאום מחשבה מבהילה, אולי מעולם לא שבתי.
ספטמבר-אוקטובר 2010
לקריאת החלק הראשון של יומן המסע, על טנג'יר: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1198081
לקריאת החלק השני של יומן המסע, על פס:
יומן מסע מאלף. עונג.
קוראת בהארץ וטוב שזה כאן.