סיפור קצר מתוך הגיליון השני של כתב-העת "מיס יוז" Ms.use

מאת משה סקאל

בינו לבינו, יאן קורא לזה "גְרוּזינג": קרוזינג בגרוזיה. רק אתמול בלילה הוא הגיע לכאן. המטוס המריא מנתב"ג ונחת כעבור שלוש שעות, בשעה שתיים בלילה, בנמל התעופה הקטן של טביליסי הבירה. בדרך נכנס הטייס לתוך ענן, ובמשך דקות ארוכות ניתר המטוס וקיפץ מעלה-מטה, מטה-מעלה. "איזה טוּרבּוּלֶנציוֹת!", חשב יאן, ואצבעותיו לפתו את ידיות המושב. כשנחת בשלום בטביליסי, הסיע אותו נהג המונית לפנסיון המשפחתי של אוקראינית עצומת ממדים היושבת יום ולילה בסלון ביתה העשוי עץ, מוקפת בדגלי כל הארצות ומעשנת. "בוֹרדל-מאמא אמיתית", אמר לעצמו יאן.

"הנאים השכנים בעיניך?"

"נאים".

הוא קרא באינטרנט על האוקראינית הזאת, שבימות המלחמה בגיאורגיה אספה לביתה את כל התיירים בעיר חינם אין כסף. ואילו בימות שלום היא ממגנטת אליה איכשהו שלל תיירים מהסוג שהולך נגד הטבע.

אבל זה כבר היה אתמול. והיום, ערב פסח, הוא נסע במטרו אל שדרות רוּסטַוֶולִי הרחבות והמפוארות, חצה אותן בגרון נטוי והגיע עד לכיכר שאינו יודע את שמה אבל מיד הבחין שיש בה קרוזינג ער במיוחד. כלומר, "גרוזינג". והנה רגליו כבר מוליכות אותו סחור-סחור בכיכר הזוכה בפיו מיד לשם הטורקי "טַקְסים" (במלעיל), משום שהיא מזכירה לו את הכיכר הגדולה באיסטנבול, מרכז הקרוזינג השוקק של העיר האסייתית-אירופית ההיא.

"טַקסים" של טביליסי אמנם צנועת ממדים בהשוואה לכיכר טקסים באיסטנבול, אבל גם כאן יש בחורים הנעים במעגל, וגם כאן נשלחים מבטים חמורים מתוך העיניים ובוחנים את הסחורה. יאן סובב ככה עוד רבע שעה ובסופו של דבר מתיישב על ספסל. מישהו מתקרב אליו, בחור גרוזיני שחרחר עם כובע מצחייה. הבחור מבקש אש, ויאן מושיט לעברו את המצית. הבחור דובר אנגלית לא רעה בכלל, הם מגלגלים שיחה. הגרוזיני, שמו ג'וּבָּה, מציע שיתהלכו יחד במורד אחד הרחובות, לכיוון העיר העתיקה.

יאן מסכים. הם מתחילים להלך ברחוב, והוא מספר לג'ובה שהגיע לכאן בערב הקודם לביקור של שבוע, שנולד בצ'כיה ועקר לתל אביב לפני שנתיים. הם חולפים ליד בית הכנסת של טביליסי, שמימינו, על קיר הבניין, מתוחה יריעת בד ועליה תצלום עצום של הכותל המערבי בגודל טבעי כמעט. "קיר הדמעות", כפי שמכנים אותו בלשונות נכר.

מעבר לעיקול בכביש, לא הרחק מהנהר, מפנה יאן את מבטו ימינה ורואה כיפות-כיפות: אלה בתי המרחץ העות'מאניים, מסביר לו ג'ובה. הוא משתמש במילה הרוסית "בַּנְיה", אבל יאן מבין, בזכות הצ'כית. הוא רואה כיפות אדמדמות שאפשר לשבת על קצותיהן ולבהות בעיר העתיקה שהערב כבר יורד עליה. "שעת הגנבים יורדת על העיר", הוא נזכר בשירו של בודלר. אחרי כמה היסוסים ומשפטים בלי תכלית מציע ג'ובה ליאן להיכנס עמו לבית המרחץ, ויאן נעתר. ג'ובה מבקש ממנו שטר של חמישה לארי. הוא נכנס לחנות מכולת וקונה שני בקבוקי בירה ירוקים וגדולים. השניים נכנסים לבית מרחץ ששמו "המסגד הכחול", מין בניין מודרני דו-קומתי שחזיתו המיופייפת צבועה בכחול ובזהוב ומתנשאת מעל לכיפות בתי המרחץ העתיקים. לפני שהם נבלעים במבנה נושא יאן את עיניו ורואה במרפסת הקומה השנייה גבר כבן שישים לבוש חלוק. כרסו העצומה משתפלת מן המעקה החוּצה. יאן משלם שישה לארי בקוּפה – עבורו ועבור ג'ובה – והם יורדים למלתחות. האיש בעל הכרס נבלע אף הוא בבניין.

במלתחות צועק עליהם מישהו בגיאורגית. הוא מורה ליאן על אחד התאים שהסִפרה 9 – "צְחְרָה" בגיאורגית – חקוקה עליו. יאן מתפשט. כל הנוכחים במלתחות לוטשים עיניים אל בשרו האדמוני הרך, המכוסה עלווה ג'ינג'ית עדינה, ואל הזין הנימול שלו. הבַּלָן נותן לו פיסת בד לבנה ודוחק בו להיכנס לבית המרחץ.

אדי גופרית לופתים את נחיריו. הוא מצליח לראות, מבעד לאדים, בריכה מהבילה מצד ימין ושורה של מקלחות משמאל. הוא עולה במדרגות ורואה בריכה קטנה נוספת שמימיה קפואים, ומימין לה יושבים גברים עירומים על משטח שיש ושותים מבקבוקי בירה גדולים. ומעבר להם – דלת הכניסה לסאונה היבשה.

אבל לפני שיאן מספיק להיכנס לסאונה כבר מגיע האיש השמן בחלוק, תופס בו ומשכיבו על משטח שַיש, שופך עליו דלי מים חמים, נוטל ספוג ברזל מקורזל, ומקרצף בו את בשרו. כשהבשר מגורה ודאוב שופך האיש השמן דלי מים חמים על יאן, ואז נופח אוויר בבד לבנבן בעל שתי שכבות, והבד מתנפח ומתנפח עד שהוא נהיה בועת קצף אחת גדולה, והאיש השמן מנפץ את בועת הקצף על גופו של יאן, ושוב, ועוד אחת ועוד פעם, ואז נוסעות אצבעותיו על גופו של יאן ומשקשקות את גופו לאורך האיברים ובעומק החריצים, ויאן עוצם את עיניו בגלל הקצף והסבון ועלפון החושים, והאיש השמן תופס את רגלו של יאן ומניח אותה בחיקו, ואצבעותיו מגיעות לכל המקומות ונכנסות לכל החריצים, ואז נשכב עליו האיש השמן ומועך אותו, קדימה ואחורה וקדימה ("איזה טוּרבּוּלֶנציוֹת!"), הוא מושיב את יאן על משטח השיש, שופך עליו דלי מים אחד, ועוד אחד, ולבסוף מקים אותו ממקומו וטופח לו על השכם.

יאן מעולף. בתוך הסאונה הוא רואה את ג'ובה יושב ושותה מבקבוק הבירה הירקרק. שאר הנוכחים יושבים צמוד-צמוד, שניים מעסים זה את זה, אחד יושב חסר תזוזה כמת במעלה המדרגות ומגבת על ראשו, אחר טומן את ידיו בין רגליו ומניע את האצבעות בתנועה נמרצת. ג'ובה מוסר ליאן את בקבוק הבירה ומורה לו להתיישב לצדו. משמאלו של יאן – גחלים לוחשות, גדולות כאשכי פר. ג'ובה נעמד מול יאן, ובידיים זריזות שופך מבקבוק הבירה על הגחלים.

אי-אפשר לשאת את האדים ואת החום. צריך לברוח החוצה, לטבול בבריכת המים הקפואים, לשבת על ספסלי השיש ולנעוץ עיניים אדומות וטמומות בשאר הנוכחים. אחר כך צריך לרדת ולהסתבן שעה ארוכה במקלחות. השעה כבר מאוחרת ולאט-לאט עוזבים הנוכחים את בית המרחץ. האיש השמן בחלוק הולך ונעמד במקומו הקבוע במרפסת, לוטש את עיניו לעבר הנהר. יאן יושב בפישוק איברים על ספסל השיש ומציץ בג'ובה. זה מרמז לו לשוב ולהיכנס אחריו לסאונה. הפעם הם לבדם שם. הוא משכיב את יאן על הספסלים המלוהטים, נושק לו בכל החריצים, ואז מניף את גופו והולך לזרות עוד בירה על הגחלים. אדי הבירה עולים מן הגחלים בקול צעקה, וג'ובה שב ונוטל את גופו של יאן בשתי ידיו החזקות ומניף את עכוזו באוויר.

"טנק סובייטי", יגיד יאן לפונדקאית האוקראינית, כשישוב לפנסיון בחצות. הוא יעלה על יצועו, וריח הגופרית ואדי הבירה עוד יוסיפו לרחוש בו שעות ארוכות. עד הבוקר.