לא רק שערכה הולך ומשתבח, אלא שנדמה שהקידמה פסחה עליה. יש להודות: זה לא ממש אוטומוביל. זמנך עבר: מוסדות שעברו מן העולם

מתוך מוסף פסח, "הארץ":  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225848.html

מאת משה סקאל

שני מיני אוטומובילים ירדו לעולם: מכוניות וחיפושיות. הגזע הראשון הוא נשמת אפה של הקידמה ורץ בסחרחורת שלעולם לא תדע מנוח: רק קנית מכונית חדשה והנחת אותה על האספלט, וכבר היא מאבדת שליש מערכה, וכעבור חודש-חודשיים כבר תתרוצצנה בכבישים מכוניות צעירות וחזקות ממנה. אבל חיפושית היא עניין אחר בתכלית. לא רק שערכה הולך ומשתבח כיין המשומר, אלא שנדמה שכל עניין הקידמה פשוט פסח עליה. יש להודות על האמת: זה לא ממש אוטומוביל. גם מבלי להיכנס לדיון פילוסופי-אונטולוגי עמוק, העובדה שלחיפושית יש ארבעה גלגלים והיא נוסעת על הכביש גם עשרות שנים מיום שנוצרה – פלא בפני עצמו – אינה מלמדת בהכרח שהחיפושית שייכת לזן המכוניות.

מספרים שהיטלר בכבודו ובעצמו סמך עליה את ידיו ואמר משהו בסגנון: "הטבע יודע מה שהוא עושה". לאחר עלייתו לשלטון פנה הפיהרר למהנדס הרכב פרדיננד פורשה בדרישה שייצר לו מכונית שתוכל להסיע חמישה אנשים, להגיע למהירות של כמאה קמ"ש, לצרוך ליטר דלק אחד לכל היותר ל-15 קילומטר ובעיקר לעלות פחות מאלף מארקים של הרייך.

פורשה הרים את הכפפה. הוא חבר לתעשיין הגרמני ד"ר פריץ נוימאייר, וכך נוצרה החיפושית. זו גם תחילתה של חברת פולקסוואגן, שהוקמה כדי לייצר "מכונית עממית" במסגרת "כוח באמצעות שמחה", תוכנית התרבות העממית של הנאצים. המכונית במתכונתה זו יוצרה במיליוני עותקים בגרמניה, ברזיל ומקסיקו, ואפילו בדרום אפריקה וניגריה, זכתה למעריצים רבים ולאהדה רבה, והיא נחשבת לאחד מסמלי המאה ה-20.

כמה עשרות שנים לאחר מכן, בעיר העברית הראשונה, גם אני זכיתי להיות בעלים של יצור כזה. כשהייתי בן 19 הוצבתי לשירות צבאי בגלילות, והמרחק הקצר שבין תל-אביב לבסיס היה תירוץ מצוין לאבי: בנו הבכור יקבל חיפושית.

זה המקום לספר שמדובר בשיגעון משפחתי. בשנים ההן, ולמעשה עד עצם היום הזה, נוסע אבי בחיפושית שרכש סבי, משה סקאל, ב-1973. זאת חיפושית לבנה, שנראית כאילו אך לפני ימים ספורים יצאה את שערי המפעל, כל כך ממורקת ונמרצת היא. מדובר בדגם אמריקאי, שנבדל מהדגם הגרמני בכך שהזגוגית בו קמורה כבכל המכוניות, בניגוד לדגם הגרמני שבו הזגוגית שטוחה ומגיעה עד לקצה ההגה. בן דודי מצד אבי נוסע גם הוא בחיפושית, אף היא מדגם אמריקאי.

ובכן, התחלנו לחפש חיפושית. כבר אז, באמצע שנות ה-90, קשה היה לאתר חיפושית שתניח את דעתנו: או שהיא נראתה מרוטה מדי, או שהמנוע שלה השתנק, או שהמחיר היה מופקע. באחת מנסיעות המבחן כבר חשבנו לרגע שמצאנו את מבוקשנו, אבל לקראת סוף הנסיעה הודיע בעל החיפושית שהוא חש בלבו, וכעבור דקות ספורות כבר עשה את דרכו באמבולנס לניתוח לב פתוח באיכילוב, והעיסקה לא יצאה לפועל.

יום אחד, כשכבר אמרנו נואש, הילכתי ברחוב אלנבי וראיתי אותה מרחוק: כחולה, מחרחרת כמו בולדוג אנגלי בריא, מלאת קסם. על חלונה היה תלוי פתק: "למכירה". אמנם מבט קצר העלה כי אמנם מדובר בחיפושית מדגם גרמני שטוח זגוגית, אבל העלמתי עין מהפרט הזה. לא היה לי אכפת אם אהיה בעלים של בת חריגה למשפחת החיפושיות במשפחתנו.

עוד אני עומד ומתאהב, וכבר ניצת האור הירוק ברמזור והחיפושית המיוחלת נשמטה מבין אצבעותי. הגברתי את צעדי והתחלתי לרוץ אחריה במורד רחוב אלנבי, בואכה שינקין, ועוד הלאה, לעבר רחוב בן-יהודה. לבסוף, באחד הרמזורים הדבקתי אותה. רשמתי את המספר על פתק קטן וחזרתי הביתה.

למחרת קבענו עם הבעלים. התברר שהוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון שבנגב, שמקץ 20 שנות נסיעה בחיפושית בכל שבוע מתל-אביב לבאר שבע, החליט שהוא רוצה מכונית עם מזגן. גחמה מוזרה. באותה הזדמנות התברר, לשמחתנו, שהמנוע של החיפושית משופץ וכי היא במצב מכני מצוין, ועד מהרה נחתמה העיסקה. גיליתי גם ששנינו – החיפושית ואני – מאותו המודל: שנת 1976.

לא קראתי לה בשם. היא היתה החיפושית בה"א הידיעה, החיפושית שלי. במושב האחורי השאיר לי בעליה מנחה: דיסק של שוסטקוביץ'. עד מהרה למדתי להכיר כל חרחור וכל נשימה שלה, לחוש את הלוך הרוח של ההילוכים הנוקשים למראה, שהתמסרו למגע אצבעותי, לאמוד את הנגיעה הנכונה על הרפידות.

שני מיני אוטומובילים ירדו לעולם. מי שינהג בחיפושית בכבישי ישראל, ישפשף את עיניו לנוכח היחס המלבב, האצילי כמעט, שהיא זוכה לו מידיו של הנהג הישראלי. לא צפירות ולא גערות, לא חרפות וגידופים ואף לא שריטות בפח. מתברר שלכל נהג, ויהיה זה חמום המוח ביותר, שמורה פינה חמה בלבו לחיפושית: למשל הרפתקת אהבים במושב האחורי בגיל 17, או סתם נהיגה מלאת חירות ברחובות העיר בימים צעירים יותר.

הפכתי להיות "בעל החיפושית". בכל יום באתי בה לבסיס, ובמשמרות הארוכות, בשעות הערב נשכבתי לפעמים לנמנם במושב האחורי הזעיר שלה, הנעליים הצבאיות מונחות על הזגוגית. האוטומוביל המוצק כטנק שימש לא רק כלי תחבורה או סמל סטטוס של חריגות מבורכת, אלא גם "חדר משלך". אמנם כבר כמה שנים חלפו מאז קראה יעל דיין את קינת דוד על יונתן מעל בימת הכנסת, אבל בתקופה ההיא, המקום היחיד שקיבל באהבה ללא תנאי אותי ואת חברי אז, ששירת אתי בבסיס, היתה החיפושית. "תמיד במושב האחורי", כתבה דליה רביקוביץ באחד משיריה.

אחרי הצבא נסעתי לכמה שנים לפאריס והפקדתי את החיפושית בידיה הנאמנות של אחותי. אחותי גם הצמידה לה שם: "בימבה", אבל בשבילי היא תמיד נשארה "החיפושית". אחרי החזרה לארץ היינו – חברי ואני – נטולי אוטומוביל, עד היום שבו פקדה הסבתא הסורית על אבי, בנה, שיורה לבתו להשיב את החיפושית לבעליה המקוריים, לי. אחותי כבר היתה בהריון מתקדם בתקופה ההיא ונסעה בכל יום במכונית המאזדה של בעלה, עובד היי-טק, כך שהחיפושית עברה ללא בעיות מיוחדות בחזרה לידי. ובכל מקרה, איש לא היה מעז להמרות את פיה של הסבתא הסורית.

בשנים שעשיתי בפאריס, יותר ויותר חיפושית יצאו משימוש בישראל, והכבישים היו שייכים עכשיו, כמעט ללא עוררין, למכוניות חדישות. אבל אני הייתי גאה בחריגות המבורכת הזאת ונסעתי בגאון בחיפושית שלי, ואף סירבתי להצמיד לה את לוחית הרישוי "רכב אספנות". לא, היא היתה המכונית שלי, ועל אף החריקות והגיל שהחל לתת בה את אותותיו, לא עברו בי לרגע הרהורי כפירה. שלוש שנים לאחר מכן גם עבר חברי טסט והוציא רישיון, וקפץ ישר למים העמוקים: נהיגה בחיפושית בת שלושים ומשהו, אמנם שמורה היטב לגילה.

לא אמרנו נואש: לא כשבאחד הימים נחלץ גלגל מן החיפושית ויצא ממקומו במהלך נסיעה, ולא כשעשינו את דרכנו לילה גשום אחד מנתב"ג והחיפושית שבקה חיים בעת שדהרה בכביש המהיר; לא בימי החורף הגשומים כשלא התניעה, ולא בימי השרב שהפכו אותה בלתי ניתנת לנשימה. לא. נשארנו נאמנים.

עד היום שבו אפילו לנאמנות שלנו היה גבול והוחלט לקנות אוטו אמיתי, עם מזגן. החיפושית שלי עברה כמה גלגולים נוספים שלא כאן המקום לפרטם, ולבסוף הגיעה לזרועותיו של אחי הקטן. האח לא חשב אפילו לרגע לנסוע ביצור המשונה הזה, ולאחר תקופה שבה העמיד את התכשיט ברוטשילד עם שלט "למכירה" ושום לקוח רציני לא בא, הוחלט לשלוח את החיפושית לגריטה.

אבי התקשר ואמר לי לסור למשרד הרישוי כדי לחתום על פקודת המוות של החיפושית אבל דחיתי שוב ושוב את הביקור. לבסוף ישבתי שם הלום, וכשהגיע תורי החתימה אותי הפקידה על מסמכים שונים, גרסה את רישיון הרכב, הוציאה רישיון זמני ליומיים, וכעבור חמש דקות כבר לא היתה החיפושית שייכת לי אלא למדינת ישראל. בלב כבד מסרתי את המסמכים לאבי ונתתי לו ייפוי כוח. לא הייתי מסוגל לנסוע ולראות את החיפושית האהובה – זאת שיוצרה במודל שלי וליוותה את חיי במשך 15 שנים, נמחצת והופכת משטח פח נטול נשמה.

בלילה התהפכתי על משכבי בחרדה ובנקיפות מצפון, וכשקמתי בבוקר כבר חיכתה לי הודעת טקסט מאמי: "ברגשות מעורבים ועם עצב בלב אנחנו נפרדים עכשיו מבימבה, ששירתה אותנו נאמנה במשך 17 שנים". אבי, שכל העיסוק בחיפושית בתקופה האחרונה מרט את עצביו, היה פחות פיוטי. בהודעה קצרנית הוא כתב: "ברוך שפטרנו מבימבה". בשיחת טלפון אחר כך סיפר לי שלפני שנמסרה החיפושית לשוחט, הפשיטו אותה מאבזריה, עקרו ממנה את זוג המראות והותירו אותה עירומה ונכלמת.

בהמשך היום גם שלחו לי במייל תמונת פרידה, וכבר נחרדתי שאפתח את הקובץ ואראה את גוש הפח המחוץ, אבל לרווחתי גיליתי אותה עומדת ומבהיקה בשמש, תמימה ונקייה מדאגות.

אחרי תום ימי החיפושית, חברי ואני קנינו יונדאי גטס לבנה, מודל 2008, עם מזגן והילוכים אוטומטיים. מאז אנחנו נוסעים ביונדאי שלנו ברחובות העיר, ככל האדם, וכאילו כדי לייחד את המכונית שלנו משאר המכוניות בנות דמותה, גם קראנו לה בשם: ג'ובה, על שמו של בחור גרוזיני שפגשנו בטביליסי, בירת גיאורגיה. אבל זה כבר סיפור אחר.