כל סופר יודע שלא כדאי לו להביע את דעתו הנחרצת בנוגע למה שמתרחש בקריית ספר. בדרך כלל כדאי להם, לסופרות ולמשוררים, שישתקו: אם הם מועמדים לפרסים, הם ייחשבו למתאבדים אם יפצו פה. אם אינם מועמדים לפרסים, יחשדו בהם שהם מדברים מתוך תסכול או קנאה. ואף על פי כן, מישהו צריך ליטול את המשימה הזאת על כתפיו.
עולם הספרות הישראלי אולי אינו מפיק תמיד את הספרות הטובה בעולם, אבל הוא בהחלט אספקלריה מרהיבה של יצרים ושל עלבונות, לַבּירינת מפותל של הפוך-על-הפוך. המדריך הבא נכתב בדמם של רבים, שמצצו בתורם את דם קודמיהם, וחוזר חלילה, במסורת עתיקה ומחזורית.
מאת משה סקאל
אלמנות ואלמנים. ארטמיסיה, אשת מאוּסוֹלוֹס, מלך הליקרנסוס אשר באסיה הקטנה לפנה"ס, ערבבה לאחר מות בעלה (שהיה כמסופר גם אחיה) את אפרו במים ושתתה את הבלִילה. היא עשתה זאת כי רצתה לשמש מצבה חיה לאהובה. במקומותינו, אלמנות ואלמני הסופרים והמשוררים צנועים קצת יותר, אבל להטה של ארטמיסיה עוד בוער כמדומה בעצמותיהם. הם יגנו על זכרו של הסופר או המשורר המנוח, ייסדו פרסים (ע"ע) על שמו, יתבעו לדין את כל מי שרק יעלה על דעתו לפרסם עליו מלה צוננת, ויקדישו את מיטב כוחותיהם וממונם כדי להוציא את נשמתו של כל מי שיבקש להשתמש ביצירתו. יש להודות בכך: זאת התקופה היפה בחייהם.
אקדמיה. אם אתה איש/אשת אקדמיה והחלטת לפרסם ספר פרוזה, חלק מהקולגות יבוזו לך בשתיקה, אחרים יבואו אתך חשבון בוועדות פרסים (ע"ע), או שיחמיצו את פניהם לעומתך אחרי כל מאמר שהתפרסם בכתב עת לא-אקדמי. מנגד יהיו גם כאלה שיעלו את שמך על נס ויסייעו לך ככל יכולתם בקריירה החדשה. אלה וגם אלה היו רוצים אולי לכתוב ספרות יפה בכוחות עצמם, אבל הם לעולם לא יעזו לחצות את הקווים. חצית את הקווים – שלם את המחיר.
השקות: ההשקה האמיתית של ספר חדש נערכת כיום בפייסבוק, ואינה דורשת מאיש לכתת רגליים אלא לכל היותר לזקור אצבע ללייק. ובכל זאת מתכנסים מדי פעם כמה מקשישי קריית ספר וחוגגים פיזית את צאתו לאור של ספר חדש. וכך, סוללה של פרופסורים-בגמלאות מגיעה לאולמות מאובקים ובזה אחר זה הם מעפילים במדרגות תלולות מהגיהנום כדי להספיד-למפרע את יצירתו של חתן השמחה. ואילו הקשישים-לעתיד, כלומר הסופרים המבטיחים-בעיני-עצמם מקרב בני הדור הצעיר, כשהם כבר חורגים מגבולות הפייסבוק, מתקבצים בברים רועשים ובמזללות טבעוניות, ובין טבעות העשן וניחוחות הדאל-עדשים-אדומות אומרים בדיקציה איומה דברים שממילא אינם מגיעים לאוזנו של איש. במלים אחרות: הדאל על חשבונך. הנאומים – על מצפונך.
ז'אנרים. אם אתה משורר שהחליט לכתוב פרוזה או מסות, יאמרו עליך שכוחך בכתיבת שירה. אם אתה סופר והחלטת פתאום לכתוב שירה, לא יכתבו עליך כלל. אם אתה דבֵק בַּסוגה שבה כתבת כל חייך, יבקרו אותך על כך שלא היה מזיק לך לנסות את כוחך בסוגה השנייה.
יחסי ציבור. המערכת הזאת בנויה על הנחה – מבוססת, יש להודות – הטוענת כי הסופרים יעשו הכל כדי לקדם את ספרם החדש. לקראת מועד צאת הספר תהיה שקוע עד צוואר בעבודה הדוקה ותובענית עם היחצ"ן, והוא, מצדו, ידאג ששמך יופיע בטורים, בכתבות, ברשימות לחגים, בתפילות ליום הכיפורים, במשלוחי מנות לפורים, בפתקי אהבה לט"ו באב, וכיו"ב. את כל זמנך וכוחך תשחית על השאלונים והטורים האלה, שאיש, בעצם, לא הוכיח מעולם את יעילותם במכירת ספרים, שלא לדבר על עשיית שם כסופר.
1) המבקר המתהפך: המבקר הזה מצא שיצירת הביכורים שלך רעננה ובועטת, וגם כתב על כך בעיתון. מה זאת אומרת? הרי הוא גילה אותך! אבל כאשר תפרסם סוף-סוף את יצירתך הבשלה, הוא יהיה הראשון שידווח על ההבטחה שנכזבה. הוא יכתוב שכל הרעננות שלך התנדפה, שהתמסדת, שאתה עייף, זעוף, קמוט נפש. גם המבקר וגם אתה תבחינו היטב שבשנים שחלפו מאז יצירת הביכורים שלך, העט שלו כבר נמלא לאוּת. אתה, מכל מקום, תבחין בכך. המבקר המתהפך ואתה הנכם צמד-חמד לכל החיים, אבל בכל זאת יש ביניכם הבדל קטן אחד: מרגע שהוא הכתיר וגם הספיד אותך, נגזר עליך לעמוד מן הצד ולצפות במעשיו בשתיקה ובאצילות. איש-איש ותפקידו עלי אדמות; אחר-כך – אלוהים גדול.
2) הרשע המרושע: המבקר הזה ייעזר באחת (או ביותר) מהטכניקות הבאות כדי לקטול את ספרך: גזור-והדבק של פסקה מתוך הספר כדי ליצור את הרושם שאתה ניסחת במו-ידיך את הביקורת המופנית כלפיך; ליקוט משפטים בודדים מתוך יצירתך והלחמתם לכדי פיסקה חדשה ומכוערת, לא יש-מאין אלא יש-מיש; הוצאה מההקשר של כמה ציטוטים מראיון שנערך אתך, כהוכחה לכסילותך או לרברבנותך; כתיבת כמה פסקאות מהללות על הספר ואז סטיית-פתע של מאה ושמונים מעלות, הגורמת לכל הנאמר לעיל להיקרא באופן אירוני; התעלמות מכוונת מנימה סרקסטית שנקטת בטקסט המקורי, והצגתו כאילו נכתב ברצינות גמורה. ועוד ועוד, כיד הדמיון הרעה עליו.
3) התם: יעתיק את הטקסט שעל גב העטיפה כלשונו, ויהיה משוכנע שהוא הוציא מתחת ידיו כל מלה ומלה.
4) החנֵף: שקיע את כל מרצו בליקוק פנכה בלתי נלאה. כשם שאחרים מכלים את כוחם בקטילה נמרצת, כך הוא יאהב את מושא הביקורת שלו עד שלא יותיר ממנו זכר.
5) המשכוכית: יקפוץ על עגלת הקוטלים או, לחילופין, יחרה-יחזיק בעיניים עצומות אחרי המהללים.
5) המבקר העקרב: הוא דווקא נהנה מאוד מספרך: כל הדוגמאות שהוא מביא מוכיחות את זה. ואף על פי כן משוחה על הביקורת שלו נימה ארסית-חומצתית. הוא אינו יכול לשלוט בזה, זה הטבע שלו.
לֶקח מן העבר: הסופר הצרפתי שאטובריאן חתם על הסכם לפרסום זכרונותיו לאחר מותו (שראו אור בספר "זכרונות מעבר לקבר"), תמורת סכום יפה. כך הוא הרג שתי ציפורים במכה אחת: גם קיבל את שכר הסופרים בחייו, וגם מת לפני שהספיק לקרוא את הביקורות שנכתבו עליו. עסקה משתלמת לכל הדעות.
מו"לים. יש מו"לים שמשמיצים אלה את אלה ויש כאלה שמדברים זה על זה באצילות מעוררת חשד. בצוק העתים הם נוטים להזדווג בזיווגים משונים, קטן עם גדול, מסחרי עם בלתי מסחרי, לזמן קצוב. אם תציע להם להוציא ספר שירה/סיפורים קצרים/מסה/ספר עיון/תרגום של יצירה קלאסית, הם קרוב לוודאי יאמרו לך שאין לזה שוק, או שיסרבו בגלל "המצב" ולא יטרחו לפרש. המו"לים יאשימו את רשתות השיווק, את הקהל הרדוד, את השלטון, את חוק הספרים – ולעולם לא את עצמם. מפוצלים ומוחלשים, הם יפסידו כסף, יפסידו קוראים, יצהירו בכל פעם מחדש שזאת השעה הגרועה ביותר בתולדות שוק הספרים העברי, וישתמשו באליבי הזה כדי להצדיק כל תאוות בצע וריקנות תרבותית. באותו זמן הם ימשיכו להוציא לאור אינספור ספרים מטופשים, ישלמו עליהם זכויות בעלויות עתק ויחשבו בתמימותם שהם עומדים לכבוש את השוק. כדי להוציא את הספרים האקראיים האלה יהיה תמיד כסף, אך דבר אחד בטוח: הם ייעלמו כלעומת שבאו. המו"לים הקטנים, באשר להם, מאשימים תמיד את המו"לים הגדולים בהתמסחרות, ובטוחים שקטנותם היא ערובה לאיכותם. לפעמים ההיפך הוא הנכון. הסופר ינהל לעולם מערכת יחסים מורכבת עם המו"ל שלו. ללא הרף הוא יהרהר באפשרות לפרוש כנפיים, ואולי אף יעשה כך. ברוב המקרים יתקוף אותו ריפיון, והוא יישאר.
עצומות. בימים שבהם רועמים אצלנו התותחים, כלומר כמעט בכל קיץ, תתמלא תיבת המיילים שלך בהצעות לחתום על עצומות. הנוסח יהיה בדרך כלל זהה: "בימים הרי-גורל אלה" וכו' וכו', "אנו דורשים מהנהגת ישראל" וכו' וכו', "לא נשתוק עוד" וכו' וכו'. מארגני העצומה ינופפו בשמותיהם של ארבעה סופרים בכירים שכבר חתמו. מובן שגם אתה תצרף את חתימתך. אולי גם תסכים להופיע בעצרת בכיכר. כמה ימים אחר כך תמצא את שמך ברשימה השחורה של קבוצת ימין כלשהי. אז יבער לך לכתוב מאמר דעה ולפרסם אותו בעיתון. סופר או שניים ממכריך יגיבו על המאמר שכתבת, ועוד כמה קוראים ישתפו אותו בפייסבוק. אחד מאדריכלי אוסלו יכתוב לך מייל ואז ימות ממחלה קשה. לאט לאט ימותו כולם. אתה תישאר חיה פוליטית עד שגם יומך יגיע. אחריך המבול.
פרסים. בוועדות הפרסים יושבים אנשי אקדמיה (ע"ע), קולגות (ע"ע) ולפעמים גם מו"לים (ע"ע). איש אינו יודע לפענח עד תום את הדינמיקה בישיבות הוועדות הללו, שהרי היא נטווית מחוטים בלתי-נראים של קשרים, של אינטרסים, של דעות קדומות, שנאות, חשקים, שוויון נפש או סתם ציניות נרכשת. בכל ועדה כזאת יושב תמיד עוף מוזר אחד, שמחליט להצביע בעד סופר שאיש כמעט לא שמע את שמו. אם הדבר צלח, ואם אתה הוא מחברו של הספר הזה, תזכה לרגע מרהיב אחד של תהילה ולערימה חדשה של טורים שיהיה עליך לכתוב, פרי עבודת היח"צ (ע"ע). בעקבות ההצלחה המטאורית והבלתי צפויה יתקוף אותך מעין שיתוק, תגנוז רומן אחרי רומן במשך עשרים שנה, ושמך יופיע תדירות בתשבץ הספרותי בתור סופר של ספר אחד. אבל איזה ספר!
קהל הקוראים. הקוראים האמיתיים כמעט אף פעם אינם מודעים לכתוב ברשימה הזאת, וזה גם לא מעניין אותם. אבל אל תשלה את עצמך אף לרגע שהם קהל קל. הקוראים הם טיפוסים בלתי-ניתנים לחיזוי ולצפייה, ואיש בעצם אינו יודע מה מנחה אותם בבחירתם ובהעדפותיהם. לפעמים תעמוד מולם בוש ונכלם משום שתגלה שהם מכירים את יצירתך טוב ממך, ושהם אוהבים ספר אחד שלך אך סולדים מספר אחר, למשל מספרך הטרי. לעתים תזדקק למידה נדיבה של אצילוּת-רוח, כשתגלה שהם אומרים את שמך בנשימה אחת עם סופר שאתה בז לו בכל לבך. הַמשך לחייך כלפי חוץ, והנח לספֵק לאכול את לבך כאכול התולעת את הגווייה.
קולגות. פעמים רבות יעמידו פני תם ויטענו שלא קראו ביקורת שהתפרסמה על ספרך, אף שקראו אותה בשקיקה; לעתים הם יספרו בהתרגשות שסוף סוף קראו את ספרך, הגם שהספר היחיד שקראו בשנה האחרונה, הוא הספר שהם עצמם הוציאו. הם יפגשו אותך בהשקת ספרו של ידיד-משותף ויתנצלו ברגש על כך שלא הצליחו להגיע להשקה שלך. אחרים יאמרו שספרך נמצא בראש רשימת הקריאה שלהם, ואתה תחייך ותאמר: "אין בעיה, קח את הזמן, ספרים לא בורחים".
קנאת סופרים. עליך להצטייד בהרבה גדלות-נפש. במרוצת השנים תחזה בהשתאות באנשים בינוניים, עילגים ובורים, הנחשבים לגאונים וליחידים בדורם. שוב ושוב תראה איך טיפוסים שלא היית מניח להם לכתוב את מדור הרכילות בעיתון השכונתי, הופכים לקובעי טעם ולאוטוריטות בתחום הספרות, ונחשבים לאורים ולתומים בעיני קובעי הטעם. את הידיעה הזה לא תוכל, אבוי, לשתף עם איש פרט לחבריך הקרובים ביותר, ושתיקך תרבץ על נשמתך כמו אבנים בכליות. למד לחיות אִתה, או שלם את המחיר.
ראיונות. בהנחה ששמך אינו קנז, שמעוני או הופמן, ואינך נמנה על החבורה המצומצמת של סרבני-הראיונות המיתולוגיים, גם אתה תצטרך לעבור את המשוכה הזאת. או-אז תגלה את הפטנט הישראלי: הבלעדיות. אם נתת את הסכמתך לאחד העיתונים, לא תוכל להשיב אפילו לשאלות של בלוגר מקצרין בלי לסכן את הראיון שעליו סיכם היח"צ (ע"ע). יהיה עליך לגזור על עצמך שתיקה עד שיחליט העיתון לפרסם את הראיון. וכשהוא יפורסם לבסוף, תבהה בו בעין תמהה, תכיר ולא תכיר בו את דמותך. כך או כך, אל תחשוב בטעות שהקשה מכל מאחוריך. בספר הבא תגַלה שבעיני העיתונאים אתה בעצם כבר has been, שאתה אייטם לעוס לעייפה – גם אם ספרך החדש עוסק בנושא אחר לגמרי או שחייך עברו תהפוכות מסעירות. תוכל אמנם לחכות לספרך הבא, אבל עד אז כבר יתחלף כל צוות העורכים של המוסף, ותמצא את עצמך בנקודת ההתחלה, אלא אם כן זכית בינתיים בפרסים (ע"ע) – או שהחלטת להפוך לסרבן ראיונות.
רשתות חברתיות. הסופרים מפרגנים זה לזה ללא לאות ואז מסתערים על חבריהם כהסתער צבוע על גווייה – ואחריהם כל העדר. כולם עד אחד מעלים וידויים מכמירי לב, קורעי לב, מביכים לפרקים. משורה לא ישחרר אף המוות.
שרשרת המזון. במשך השנים תעבוד עם עורכים, מתקינים לדפוס, מפיקים ומגיהים, אנשי שיווק ומפיצים. כמה מהם יתלו בך מבט זהה לזה שבו מתבונן סוחר באמן אצל בלזק, מבט שהוא תערובת של "אימה, חמלה וסקרנות". הכֵּה אותם בתדהמה.
תהילה. אם אחד המשוררים נטל חלילה את נפשו בכפו, תדע: הוא לא היה מהרעים שבהם. אם הוא מת, הרי זה סימן לכך שהיו גרועים ממנו. זכור: אנשי הספרות הרשעים-מרושעים נוטים להאריך ימים על פני האדמה. כך או כך, לפני מותך דאג למנות מנהל-עיזבון נאמן. אם ברשותך אלמן או אלמנה, דאג שיהיו שניים מכל סוג. השאֵר להם הוראות ברורות. עזוב את העולם בחיוך.
וכל השאר – ליטרטורה.
* המדריך מתייחס לזכר ולנקבה כאחד.