מאת משה סקאל

קראתי פעם שאחת המשאלות הנפוצות ביותר בקרב צרפתים לקראת השנה החדשה, היא זאת: "השנה אקרא את פרוסט". אלא שכדי לקרוא את פרוסט, נחוץ זמן. ואפילו כל זמנו של הקורא נתון בידיו, הוא זקוק בראש וראשונה לדבר החמקמק הזה, שיש המכנים אותו "פנאי נפשי".

במכתב ששלח מרסל פרוסט בנובמבר 1913 לרובר  דה פלֶר – לימים עורך העיתון פיגארו – הוא מספר לו על הספר שעל כתיבתו הוא שוקד: "היצירה השלמה תיקרא 'בעקבות הזמן האבוד'. …הכרך האחרון ייקרא 'הזמן שנמצא' או 'ההערצה התמידית' l'Adoration perpétuelle)). הרומן הזה מלא בתשוקה, בהרהור ובנופים. … הייתי רוצה שהשתיקה הגדולה שגזרתי על עצמי ושבעטייה אני מוּכר פחות מאחרים, לא תגרום לכך שהספר הזה ייתפס כנטול חשיבוּת. … השקעתי בו את כל מחשבתי, את כל לבי, את חיי אפילו. אם תוכל, ולוּ בכמה שורות, להודיע על צאתו לאור של הספר הזה, תסב לי עונג גדול".

בימי חייו כתב פרוסט מכתבים ללא הפסקה: הוא כתב לאנשים המקיפים אותו, לבני משפחתו, לחבריו, למו"לים שלו, לאוהדיו וגם למבקריו המרים ביותר, ולשלל דמויות נוספות, ככל שעלה הרצון מלפניו. מכתבים רבים נפתחים בווידויו של פרוסט על הקושי בכתיבה, על ההתמהמהות שנגרמה באשמת בריאותו הרופפת או בשל נסיבות שאינן תלויות בו. "מצבי הבריאותי אינו מאפשר לי, למרבה הצער, לכתוב לך באריכות" הוא מתוודה במכתב ששלח בתחילת 1906, ומוסיף בסוגריים: "אפילו אסרו עלי בתכלית האיסור את פעולת הכתיבה".

מכתביו של פרוסט כונסו בכרכים שונים לאחר מותו, ובשנת 1993 פורסמה התכתובת המלאה ע"י החוקר האמריקאי פיליפ קולב. התכתובת פורסמה בעשרים ואחד כרכים והתפרשה על-פני יותר מעשרת אלפים עמודים. קולב העריך שחמשת אלפים המכתבים שפורסמו בכתבים אלה הם רק קומץ קטן מאלה שכתב פרוסט בחייו, וכי מרביתם כלל לא הגיעו לידי החוקרים והאספנים.

האם באלפי המכתבים שכתב פרוסט בחייו (ובמכתבים שכותבים הגיבורים שלו) יש כדי לגשר על המרחק הבלתי משוער שבין האנשים? לא המרחק הגיאוגרפי אלא זה האמיתי, הבלתי מדיד? שהרי המרחק הזה איננו נספּר במטרים ובקילומטרים. בעת קריאת מכתביו של פרוסט, ניטעת בלב הקורא התחושה שהכתיבה בעבורו היא לעתים קרובות היפוכה המוחלט של פעולת הגישור הזאת: אדרבה, היא נועדה להנציח את מצבו כמתבודד הנצחי, כזה שאינו רוצה – ואולי אינו יכול – לבוא בין הבריות ולהתמזג אתן. שהרי פרוסט עצמו כתב שוב ושוב באופן נחרץ נגד "מוסד" החברוּת, וטען שאין היא מתווכת אלא בין הלאוּת והשיעמום.

בערוב ימיו חשש פרוסט שמא כתב יותר מדי מכתבים, וכבר ניבא את היום שבו הם יכונסו לאחר מותו ויפורסמו ברבים. במכתביו הוא לא ניסה להיות בהיר, ולא ביקש לתמצת את מחשבתו. בתוך כך הוא לעג לתכתובת המהוללת של גוסטב פלובר: "מעורר תמיהה לגלות שרב-אמן כזה הניב התכתבות בינונית כל-כך".

אחד מחששותיו הגדולים של פרוסט היה שמא מי מידידיו לעט יגמול לו בהתכתבות ארוכה ומייגעת. עצם המחשבה שיישלחו לו מכתבים ארוכים כמו אלה שהוא עצמו כותב, עוררה בו פלצוּת. הוא חשש שיהיה כבול בכבליה של "הִתכתבות מתמשכת, שהיא דבר מחריד".

*

הזמן – באופן מוצהר – הוא הגיבור האמיתי של "בעקבות הזמן האבוד", הזמן באות רבתי, כמושג עקרוני וכללי, שהוא בהכרח מתעתע וחמקמק. פרוסט זעם על אחד המבקרים כשזה כתב על ספרו בארסיות כי הוא רומן של אדם שׂבֵע, שעִתותיו בידיו: "אנו חשים שלרשותו של אדון מרסל פרוסט עומד כל הזמן הדרוש לו כדי להבשיל, כדי לרקום קשרים, כדי להצליח בכתיבת יצירה משמעותית. כל זמנו בידיו: הוא מפיק ממנו תועלת בדרכו. הוא מחשיב אותו מראש כזמן אבוד". ועל כך כתב פרוסט לידידו הסופר אנדרה ז'יד, כי דברי הביקורת הללו פגעו בו מאוד. "נראה", הוא מסביר, "כי 'הזמן האבוד' משמעותו 'שעבר', ומאחר שכבר הודעתי כי הכרך השלישי ייקרא 'הזמן שנמצא', היה זה כדי לומר שהלכתי לעֵבר משהו […]. האם היה צריך להכריז כבר בהתחלה על הדבר שאותו התעתדתי לגלות בסוף? אינני סבור כך".

פרוסט רתח על המבקרים שמתחו ביקורת על יצירתו, ובמיוחד כאשר רמזו רמזים שפקפקו בגבריותו. את אחד המבקרים הארסיים שלו הוא אפילו זימן לדו-קרב אקדחים. לפני המאורע הדרמטי היה פרוסט טרוד מכך שהדו-קרב אמור, בהתאם למסורת, להיערך עם שחר – שעה שבה הוא נוהג לשכב במיטתו ולישון שנת ישרים. אך הדו-קרב נקבע בסופו של דבר לשעת אחר הצהריים, ושני היריבים ירו והחטיאו, לשמחת שניהם. פרוסט חש הקלה גדולה וכמעט רץ ללחוץ את ידו של יריבו המר, אך ידידיו הניאו אותו מכך.

*

"בעקבות הזמן האבוד" הוא הרומן הגדול של ההכנה לכתיבה. רק לקראת סופו, בכרך האחרון, "הזמן שנמצא", מבִין המספר על מה הוא בכלל עומד לכתוב – ומאותו הרגע הוא  מטיל ספק בכך שהזמן יעמוד לרשותו. מושג הזמן שמעסיק את מרסל פרוסט ושממנו הוא חרד – הזמן המשתלשל לו מאחוריו כזנב ומכביד עליו, ובמיוחד הזמן הבלתי ידוע שעומד לו לפניו – הוא הזמן המניע אותו לכתוב – או, נכון יותר, להתכונן לכתיבה. עליו להבין על מה הוא רוצה לכתוב, לחיות מתוך התמודדות עם המאבק הנצחי, הקיים אצל כל סוֹפר, בין החיים לבין הכתיבה – ולהכריע לטובת הכתיבה, אבל להיות מודע לכך שכדי שתהיה כתיבה, צריך זמן, וכדי שיהיה זמן, על הסופר להחזיק בגופו עוד זמן-מה ולחיות. שהזמן, אחרי ככלות הכול, נמדד בזמן, ולא במרחב. "המסע הקצר ביותר הוא על פני השנים", כתבה לאה גולדברג.

גם מי שקורא ביצירתו הענפה והמפותלת של פרוסט, יצירה מסועפת ועמוקה מני חקר, שאפשר רק למלא את הריאוֹת באוויר ולצלול לתוכה – גם האדם הזה זקוק לזמן. וכך, הקורא ב"בעקבות הזמן האבוד" ישאל את עצמו, ממש כמו הגיבור: "אבל האם עוד נשאר לי זמן? האם לא איחרתי את המועד?"

האדם זקוק אמנם לזמן, אבל כפי שמראה פרוסט, הזמן זקוק, אפילו יותר מכך, לאדם. הזיכרונות דבוקים לגופנו כמו העור, הנזלל ומרקיב מרגע שנופח האדם את נשמתו. "כי לאחר המוות", כותב פרוסט ב"הזמן שנמצא", "מסתלק הזמן מן הגוף, והזיכרונות – כה אדישים, כה דהים עכשיו – נמחקים מן האחת שאיננה עוד, ועד מהרה יימחו גם מן האחד שאותו עדיין יענו, אך סופם להיכחד בו רק כאשר תשוקת גוף חי לא תכלכל אותם עוד".

הנה כי כן: האדם זקוק לזמן, ואילו הזמן והזיכרונות זקוקים לו, לאדם. ומה נותר לו, לאדם, לעשות? לכתוב, לכַלות את הזמן בכתיבה על הזמן כדי להדביקו, כדי לכלותו, ובתוך כך להחזיק בגופו-שלו כדי שיכיל את הזיכרונות ואת הזמן. זהו מעשה בלתי פוסק ואינסופי, והכתיבה – שבסופו של דבר נמדדת במלים, ושהקורא מערה אותה לקרבו בעודו מכלה את זמנו-שלו  – היא ההופכת את חייו של הכותב לדבר שיש בו ממש.

*

הרשימה פורסמה בהארץ.

פרוסט, "הזמן שנמצא"

הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה

מצרפתית: הלית ישורון