קשה לכתוב על מקום ועל זהוּת בעת דאגה. הלילה לא היה די טוב אלי. לפני השינה פסעתי ברחובות לאורך התעלה, בדרכי אל סיעת הברבורים הגדולים מתחת לגשר.

היתה שעת חצות כמעט, הדרכים היו כמעט ריקות, ובתעלה ראיתי פה-ושם ברבור, אבל הרגליים משכו אותי אל המקום ההוא. ובמקום ההוא היה הבר הידוע סגור. זה בר שבשלט שלו מצויר עוגן, וכך גם קוראים לו במלה גרמנית שאני תמיד שוכח, והוא כמו ספינה העוגנת בגשר, מעל לתעלה. והוא סגור, כבר כמה שבועות.

אפשר היה פעם לשבת בבר הזה ולשאוף פסיבית את ריח הסיגריות ולאכול שניצל או לשתות בירה. ברקע היתה מוזיקה משנות השמונים, אבל מוזיקה זרה לאוזניים מבחינת שם השיר ושם הזמרת, רק הנימה שלה צלצלה לי באופן מוכר, כמו העשור ההוא. האנשים הסבירו לי פנים שם בבר ומזגו את המשקה שביקשתי, וביציאה ממנו אפשר היה להשתחל אל מכונית שהזמנו כדי לשוב אל הבית – בכל פעם בית אחר. שלושה בתים בכמה חודשים, ובתווך גם דירה אחת בת"א. הרבה בתים וכל כך מעט יציבות.

רציתי לכתוב על השפה, ואני כותב בתוך השפה. רציתי להרחיק ראות עד לאיזה מקום שממנו אראה איפה אני נמצא ומה הכיוון שאליו נוטה הגוף שלי בתוך המרחב, ובמיוחד לאן אני מתקדם. לא עקב-בצד-אגודל – זה היה פעם. אבל בפירוש מתקדם. מבלוק לבלוק, מרחוב אל רחוב.

התעלה בשכונה החדשה, השלישית במספר, מתעתעת כל כך כי אפשר להסתעף ממנה למקומות שנדמים תחילה כמו אותה הדרך באותה התעלה, רק מעבר לגדה. בפועל, ההסתעפות היא הסתעפות, והיא שולחת את הגוף אל מקומות רחוקים יותר במרחב. אפשר לנעוץ נעץ בכל נקודה כזאת על מערכת הצירים, ולשרטט ביניהן קו ישר של מספרים ממשיים. ואפשר פשוט לפסוע על האדמה מבלי להקיש ממנה על המרחב.

בעיצומו של הקיץ האחרון כתבתי מכתבים לאחיינים שלי, עומרי ודניאל. תיארתי להם את איטליה שראיתי, את השכונה המיידית ההיא, את הקשתות, את תעלת המים – האקוודוקט. סיפרתי להם על השפה האיטלקית ועל בית הספר הבינלאומי לאיטלקית בעיר פרוג'ה. על כיכר העיר ועל הקונצרטים שאפשר היה ללכת אליהם בכל יום באותו קיץ, גם בבזיליקה וגם במבנה העירייה שנמצא ממש מולה.

ואולי זה העניין. בחודשים האחרונים הבנתי מדוע אני שייך למקומות האלה, דווקא משום שאני מוקף בהם באנשים שאינם מעידים עלַי דבר. אולי הם בוחנים אותי ומסיקים איזו מסקנה? גם לא. אני יכול להיות פשוט הווה במקומות האלה, בערים. יכולתי להיות מוקף בהמון אדם, כשמותר היה להיות מוקף.

אבל איזה מסע עשיתי אמש, אני תוהה עכשיו, עד לברבורים שלא היו ברבורים, ועד לבר הסגור, דרך שבילי התעלה הריקים כמעט תמיד?

כתבתי כאן שקשה לכתוב על השפה ועל המקום מתוך מסע שהוא אי-מסע. איטליה שבה שהיתי כל הקיץ, מוכה עכשיו. הגבולות סגורים. אני מתאפק לא לכתוב "סגורים ומסוגרים", הרי קשה מספיק לחשוב על גבולות ממשיים בתוך אירופה כיום. כל מדינה לעצמה, כל אדם לעצמו, אבל יש קשרים שפורחים עכשיו. ויש קשר שאדם עושה עם עצמו – לא במובן של לקשור קשר, אלא במובן של מערכת יחסים. עם עצמו ועם המלה.

אילו מלים יכולות לתאר את המצב הזה? אפשר להגיד: ספונים, מסוגרים, יש המלה הצרפתית שאני אוהב, cloîtré, שפירושה להיות ספון כאילו – אבל זה לא מעלה על הדעת ספינה, כמו המלה העברית, אלא להפך – זה מהמלה מנזר. כלומר הדבר הנייח, היציב ביותר שאפשר להעלות אותו על הדעת. לא ספינה שצולחת איזה ים ומחַברת חוף לחוף, אלא מבנה שבו הרגליים מובילות אותי תמיד לחצר המרובעת, ושם אני מוצא עצי תפוז בספרד, ועצים אחרים במקומות אחרים. אני מתפתה לכתוב, ברוש, אבל ברוש מוצאים בבתי עלמין – שוב, מקום אחר בתכלית.

אני לא חושב תדיר על המקומות ההם, שבהם ישבתי בברלין בתוך בתי קפה ובהיתי בקברים. תחילה היה בזה משהו מוזר מדי, אחר כך התרגלתי. לכל דבר מתרגלים בחיים, כפי ששנה לי תמיד אבי. אני כן חושב על השפה שאני כותב מתוכה ולא עליה. כמעט התפתיתי לכתוב שהשפה הזאת היא הבית, אבל היא לא.

בית: מצעים, כלי מטבח, רצפה שמתלכלכת תדיר ויש לנקות אותה תדיר. דלת ננעלת, בשביל ללכת ובשביל לבוא. ריח שאינו ריח שאינו-שלי. שקט שהוא שלי, חוסר שינה, דאגות, שעון מתקתק על השולחן, שלעולם אינו מכוייל.

כל הלילה ממלאים תקתוקיו של השעון את מחשבתי ואת חלומותי. ורק עכשיו אני חושב שאולי לא כיילתי אותו מתוך שאיפה כמוסה שהוא ייכלה איזה זמן אחר, במישור אחר, מדומה, כמו חישוב שורש בצעידה לאחור. והרי קשה לי להאמין שהזמן הממשי שלי נספר כרגיל כשהתנועה הוצרה כל כך, כשהצעדים מעטים, כשכל השבילים על גדות התעלה חשוכים וריקים מאדם. כשאפילו הבית הזמני, משהו בחלונותיו הכפולים החליד, בבת אחת החליד. והחלון הפנימי אינו נסגר כהלכה.

ואני חושב לעצמי, מזל שהגיע אביב. ואני כותב לחבר שנמצא במרחקים: עולם כמנהגו נוהג כמעט.