כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.
כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.
"עִיר יָם תִּיכוֹנִית מְזֹהֶמֶת
אֵיךְ נַפְשִׁי נִקְשְׁרָה בְּנַפְשָׁהּ.
בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים,
בִּגְלַל מֶשֶׁךְ הַחַיִּים".
דליה רביקוביץ, מתוך "שוכבת על המים"
מכון הכושר שבו אני מתאמן נמצא באחד הרחובות המוּכרים ביותר של תל אביב, וכמו רוב מכוני הכושר התל אביביים, גם לו יש שֵם לועזי. שמו הוא מלה דו-הברתית שאפשר לתרגם מאנגלית ל"מֵעֵבֶר", אבל לוּ רצו קברניטי הג'ים שלי שנדבר עברית, ודאי היו בוחרים בשם עברי. כשאני הוגה את שמו הדו-הברתי של מכון הכושר שלי, מתלוננים מכרַי שזה נשמע כאילו דיברתי צרפתית.
Michelangelo's Last Judgement (1535-1541), detail
בכל פעם שאני מגיע לדלפק הקבלה של "מֵעֵבֶר", עלַי למסור סיסמה אישית לפקיד/ת הקבלה. מייד עולה תמונת פוטו-רצח שלי על הצג, ואני מקבל מגבת בצבע סגול. לאחר מכן אני אוכל עוגת גזר ונבלע במלתחות. לבוש בבגדי הספורט, אני יורד למרתפי "מֵעֵבֶר", חוצה בגרון נטוי את אולם מרימי המשקולות השרירנים, עורך חימום קצר על אופני הכושר, ואז, לפני שאפתח בתוכנית הקפדנית והנוקשה, אני מתיישב מול מסך המחשב, בודק מיילים ומתעדכן בחדשות.
כך התחילה המלחמה. קראתי כותרת אחת, כמה ימים מאוחר יותר קראתי כותרת שנייה, ואז הופיעה ידיעה בדבר חטיפת החיילים. אחר כך כבר נראו על הצג תמונות הבתים שהופגזו בקטיושות, ותמונות מתחילת הלחימה בלבנון, ומהר מאוד התחלתי להסתובב בידיעה שטילים עומדים ליפול עלַי ועל ביתי. בלילה הלכתי לישון חרֵד, מתבונן בזגוגית החלון הקרובה למיטתי, וחשבתי על הרגע שבו תישמע האזעקה וארוץ לחדר המדרגות של בניין הבאוהאוס שבו אני מתגורר.
מאחר שהאולמות במכון הכושר "מֵעֵבֶר" שוכנים עמוק באדמה, מאז תחילת מלחמת לבנון השניה אני מרגיש שם קצת יותר בטוח. בבניין שבּו אני מתגורר אין מִקלט, בדירה שלי אין ממ"ד, ולא רק זאת אלא שבכל הסביבה כולה אין מִקלט אחד לרפואה. מה אעשה אם תישמע אזעקה? שאלתי את עצמי. סביר שאצא לחדר המדרגות. ארכיטקט אחד שאני מכיר, דייר לשעבר בבניין, טוען שחדר המדרגות שלנו דווקא יציב למדי, ושיש בו הרבה קירות תומכים.
לא טילים על תל אביב ולא נעליים. התמונות באינטרנט על צג המחשב במרתפי "מֵעֵבֶר" הפכו אדומות יותר וגם בצבע חאקי, גילם של הפצועים וההרוגים – מגוייסי יחידות המילואים – עלה, כְפרים נראו עולים באש, אזרחים לבנונים מתו בכפולות של חמישה, ואז של עשרה, ואז של חמישים. בעיתונים היה כתוב שתל אביב מלאה בפליטים מהצפון. לא פגשתי באיש מהם. לעומת זאת, יכולתי לראות איך מתחילים הצרפתים לפקוד את העיר, ואיך הם משתרכים הלוך-ושוב ברחובות המובילים אל הים. באינטרנט נמלאו כותרות העיתונים עוד ועוד אדום, ועל הקיר במכון הכושר ראיתי שלט: "נא להוציא את הפּין לפני השימוש במכשיר".
בעיתוני סוף השבוע האחרון כבר הופיעו כתבות שתקפו את תל אביב ואת יושביה, והצמידו לַעיר כינויים כגון "בועה" ו"העיר השנואה בישראל". המִתעמלים במרתפי "מֵעֵבֶר" אכלו חטיפי פחמימות ובלעו משקאות חלבונים. ברקע הִפגיזה מוזיקת מועדונים חסרת חמלה, ודרבנה את כל הישבנים לקַפץ, לקַפץ. בתשעה באב קבעו שלט בכניסה למכון: "לתשומת לב המתאמנים, היום לא תושמע מוזיקה". לפנות ערב סגרו בתי העינוגים את דלתותיהם, וסוף כל סוף נראתה גם תל אביב כמו תשעה באב.
עיר ים תיכונית מזוהמת. כמה אומלל, כך חשבתי לעצמי, לחזור למולדת אחרי שש שנים בחו"ל – ישר למלחמה. נזכרתי בביטוי הצרפתי: Mal du Pays (מילולית: "הכאב של הארץ"), שפירושו עֶצב וקשיי הסתגלות של מי שעקר ממקום אחד למקום אחר. קשיי הסתגלות של אותו עוקֵר מוצאים ביטוי בתחושת נוסטלגיה או מלנכוליה, ולעתים תוקף אותו דיכאון.
מקורהּ של המילה נוסטלגיה הוא במילה היוונית נוֹסְטוֹס, שפירושה "חזרה", ובמילה אַלְגּוֹס, שפירושה "ייסורים". וכך כתב הסופר הצרפתי שאטובריאן (1768-1848) בזכרונותיו: "הנוסטלגיה היא הגעגוע למולדת. גם על גדות נהר הטִיבֶּר חוֹוה אדם געגועים לַמולדת, אבל געגועים אלה גורמים לתוצאה שהיא הפוכה מהתוצאה הרגילה: הוא נתקף באהבת הבדידות ובשאט נפש כלפי ארצו".
שישה חודשים אחרי החזרה לישראל, עוד לא הספקתי להתמלא בשאט נפש, אבל גם לא באהבה גדולה. יש משהו בחיים התל אביבים שהוא כל כך קל, כל כך מזמין, עד שמהר מאוד מוצא את עצמו התושב החוזר פושֵט את רגליו לפַנים ומתחיל לקַפץ ולרוץ, כאילו היה אוגֵר בגלגל או מתעמל במכון הכושר "מֵעֵבֶר": בָרקע מפגיזה מוזיקה חסרת חמלה, על העור המזיע נושף אויר המזגן המנוכר, וגם אם רצת במשך שעה ועשרים דקות, כשאתה לבסוף נעצר, אתה מגלה שנותרת באותו המקום.
במכון הכושר בו אני מתאמן, אנשים שמנים בגיל העמידה מזיעים ומתנשפים על המכשירים, בעודם צופים בטלוויזיה שמקרינה תכניות בישול בלופ סיזיפי במיוחד.
ודרך אגב המילה נוסטוס ביוונית הפכה מהר מאוד למילה המתארת "סיפורי שיבה" כגון האודסיאה, מה שמתאים אף יותר לסיפור השיבה הפרטי הנוסטלגי-יסורי שלך.
המשך לשתף אותנו – אתה כותב מאוד יפה.
ובקשר למגיב יונתן…
קשה לי להבין כיצד אנשים שמנים בגיל העמידה המתעמלים ושומרים על בריאותם גורמים לך כאב.
וכן לטעמי צפיה בחיים יבין או ברפי רשף בלופ גורמת להרבה יותר כאב מאשר בצפיה בתוכניות בישול. וכן, לי באופן אישי, שפיטה אקססיבית וחוסר קבלה גורמות כאב.
לא כתבתי שהם גורמים לי כאב. תקראי שוב.
הכי מצחיק בעולם, הרגע חזרתי מ"מעבר" כפי שאתה קורא לו ואני קורא את זה בבית (ולא שם).. אבל יצא שבקיץ בזמן המלחמה הייתי בנין-יורק אז דווקא ראיתי אותה על המסכים בג'ים שלי בצ'לסי ולא ב"מעבר"… אבל עוגת גזר לפני האימון??? אני מסתפק בשייק חלבון אחרי, ומה נעשה בלי ד. שעוזב אותנו ול יספק יותר לך עוגת גזר ולי שייק חלבון?
אבל פרסמת את זה כבר. מה הטעם להקפיץ תוכן ישן?
יונתן. אבל בכלל בשביל מה לכתוב על זה?
זה מעניין?
של סקאל, לא של יונתן
הפוסט הועלה מחדש בטעות, בזמן שניסיתי לארגן מחדש את סדר הרשימות. פוסט חדש יעלה בקרוב מאוד.
אבל תודות להקפצה מחדש קראתי את התאור המשעשע על ביונד ביונד
שאכן מעבר לשגרת אימונים מפרכת מספק לנו לפעמים מספר רגעי נחת…
במלחמה – שממנה נפרדתי בעודה בשיאה לנסיעה משפחתית לניו יורק – אני זוכר את הדיווחים על מסכי הענק של ביונד, מחליפים את ערוץ E שהתנחל שם באורח קבע, או כך חשבנו… ואת התחושה הסוריאליסטית שאנו מוגנים במרתף הדחוס בלב תל אביב ולאיזו מציאות נצא בסוף האימון, ומה המשמעות של להתאמן במצב דברים שכזה…