היא מזרזת אותי שאכנס למרפאה, מובילה אותי לתא קטן, מורה לי להסיר את כל בגדי מלבד התחתונים, ונעלמת שוב. אני עושה כדבריה, וכשדוקטור בּואִי וַאן טוֹ נכנס לתא, הוא מוצא אותי שוכב בתחתונים, שואל שאלה אחת או שתיים, ואז מכסה מיד את גופי במחטים.

 שני מדַקרים: האחד גוליבר ישראלי, רגיש ומחוספס. השני –  ויאטנמי קשיש בפיאה נוכרית ובעניבת פפיון זהובה. הראשון בתל אביב, השני בפריז. התל אביבי – ארבע מחטים בלבד, ואילו הפריזאי – שלושים. הראשון – חיַי בהווה, השני – חיַי בעבר.

תל אביב. כשהדלת נפתחת ושמוליק עומד בפתח, ראשי מתרומם עד לעיניו הכחולות, ואנחנו לוחצים ידיים. כפות הידיים של שמוליק גדולות וחמות. העור המתוח על אצבעותיו מחוספס. הוא נכנס, נושא מיטה מתקפלת, ובזמן שאני רץ להביא כוס מים, הוא מתקין את המיטה בסלון. אני שב, מותח מצעים על המיטה, מניח כרית, מדליק את המזגן, נשכב על המיטה ו"מְספר את השבוע שלי" (תרגום חופשי מצרפתית). אני מְדבר על דברים שקשורים במצבי הפיזי, וגם על דברים אחרים. אני גולש ומספר לו על דברים שהדחקתי, ועל דברים אחרים, שראוי שאדחיק. שמוליק מהנהן ורושם דברים בפנקסו. 

ברגע מסוים הוא נעמד ומחכך את כפות ידיו הגדולות זו בזו, כמי שמתכונן למשימה גדולה וחשובה. עיניו נעצמות. כשהוא פוקח את העיניים, מבטו נישא למעלה, אל התקרה, שעליה כֶּתם רטיבות שהתייבש. אני מנסה את תרגיל הנשימות ששמוליק לימד אותי בפעם הקודמת, ומתבלבל בַספירה. פעם אחת הוא ביקש שאנשום עמוק, אניף מעלה את ידי, ובעודי נושף החוצה את האויר, אומַר: "הוּן" בקול מאנפף במפגיע.
�
שמוליק נעמד לצד המיטה ומניח את כפות ידיו החמות על הפּנים שלי, על השוקיים ועל הירכיים. הוא מניח את כפות ידיו על מרכז החזה שלי ומבקש: "קח אויר". הוא מבקש שאשחרר את האויר. האויר נפלט מריאותַי וגם מריאותיו של שמוליק. לבסוף מתרוקנות הריאות, וכפות ידיו כבר שקעו בעומק החזה, עד שהגוף שלי מתחיל לפרכס. לרגע קצר אחד אני שוכח לשאוף אויר, ואנחנו נותרים כך: שמוליק בכפות ידיים גדולות וחמות בתחתית החזה שלי, ואני בגפיים שמוטים לצדדים כמו צפרדע.
�
אחר כך אני עוצם את העיניים, ושומע אותו ניגש ומפשפש בתיק. אני מתאר לעצמי שהוא שולף מחטים מהתיק. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. לפני שהוא בוחר את המקום שבו תינָעץ המחט, הוא מטביע את אגודלו בבשרי. נקישה אחת של המחט על העור, נקישה שנייה, עיניו של שמוליק בוחנות את הנשימה והנשיפה שלי, וכשאני משחרר אויר ומרוקן את ריאותי, אני מרגיש פתאום את המחט ננעצת. לאחר שננעצה המחט, שמוליק מסובב אותה קצת. אחריה תינעץ כבר המחט השניה, זאת שאמורה לתַקשר עם המחט הראשונה, ועוד שתי מחטים יינעצו פה ושם (באצבעות הכי מורגש, בבטן פחות, ואילו בראש – לא מורגש בכלל!). משננעצת המחט הרביעית בְמספר, אני יכול סוף כל סוף לעצום את העיניים. בגופי מורגשת התרוצצות, דברים קורים, הראש מרחף, כואב לי ונעים לי, לא כואב לי בכלל, אני אומר לעצמי שאין סיכוי שאירדם, אני נרדם.
�
פריז. אני נוסע מבּיתי שברובע האחד-עשר עד לרובע הארבעה-עשר, בגדה השמאלית, נכנס למגדל מגורים כעוּר ועולה במעלית לקומה החמש-עשרה. כשדלת המעלית נפתחת, אופף את המסדרון ריח מסחרר של מריחואנה. שלוש נקישות על הדלת, וכבר עומדת בפתח מדאם בּואִי וַאן טוֹ – רעייתו של המדקר הויאטנמי, המוציאה והמביאה. תסרוקתה של מדאם בּואִי וַאן טוֹ בוהקת ומנופחת. על חזהּ מנצנץ תליון גדול בצורת מגדל אייפל, משובץ יהלומים. שפתיה הסגולות נמתחות לחיוך גדול, וזרועה מוּנפת לעבר חדר ההמתנה. כשאני עומד ובוהה בה, היא מזכירה לי גברת יפנית שראיתי בסרט "אימפריית החושים".

חדר ההמתנה מצוחצח, כוסות פלסטיק נערמות ליד בקבוק מים, נוף פריזאי הנושק לפרברים נגלה מן החלון. דממה. כשמדאם בּואִי וַאן טוֹ שבה לחדר, היא מזרזת אותי שאכנס למרפאה, מובילה אותי לתא קטן, מורה לי להסיר את כל בגדי מלבד התחתונים, ונעלמת שוב. אני עושה כדבריה, וכשדוקטור בּואִי וַאן טוֹ נכנס לתא, הוא מוצא אותי שוכב בתחתונים, שואל שאלה אחת או שתיים, ומייד מכסה את גופי במחטים, כאילו הייתי גוליבר: מחטים בידיים, בירכיים, בכפות הרגליים, בראש. כשהוא גוהר מעלי ודוקר, אני מתבונן בו: יש לו פיאה נוכרית ועניבת פפיון זהובה. לבסוף הוא מזדקף, מעיף בי מבט קצר, אומר: "voilà", מכוון שעון מעורר, וחומק מהתא.�
 �
תל אביב. המחט הראשונה נשלפת. עיני נפקחות, והִנה אני בתל אביב, הרחק מפריז ומהקומה החמש-עשרה של דוקטור בּוּאִי וָאן טוֹ. אצבעו של שמוליק מלטפת את מקום הדקירה. הוא שולף מחט שניה, ושלישית, ורביעית. אני מזדקף על המרפקים, מעסה את רקותי, מנתר מהמיטה. אחר-כך אנחנו מסירים את המצעים, ושמוליק מקפל את המיטה. אני מציע לו מים, והוא מסרב בנימוס. אני מדדה בעקבותיו אל הדלת, הוא פותח את הדלת, מסתובב לעברי, אצבעותי נטמנות בכף ידו הגדולה, אני נושא כלפיו את עינַי, אומר: "תודה" בקול חלוש, והדלת נסגרת אחריו. 

פריז. כשמצלצל השעון המעורר, נכנס דוקטור בּואִי וַאן טוֹ לתא. הוא שולף את המחטים בזריזות, ואז נוטל גליל קנביס ומעביר אותו על גופי, עד שאני אומר: "חם". לבסוף הוא מדרבן אותי לקום ולהתלבש. בחדר הקבלה כבר יושבת מדאם בּואִי וַאן טוֹ, מוקפת בעצי ענק מלאכותיים. אני משלם לה, היא מחייכת, קמה, מניפה את ידה, ועוקבת אחרי לדלת בצעדים קטנים.

תל אביב. שארית היום עוברת עלי בעצלתיים. ארבע המחטים של שמוליק השפיעו הרבה יותר חזק משלושים המחטים של דוקטור בּוּאִי וָאן טוֹ, ואני שואל את עצמי אם הסיבה לכך נעוצה בישראל. האם כל מחט הנשלפת באויר התל אביבי שקוּלה לשבע מחטים פריזאיות? לפעמים אני מתעורר בחמש בבוקר, ולא מצליח לשוב ולהירדם. בחוץ גוררים את פחי הזבל, האור עולה, הנשימה שלי קצרה. אז אני מדמיין את שמוליק מניח את כפות ידיו החמות על חזי ומבקש: "קח אויר". אני נושם עמוק, עוצר את הנשימה, ומניח לאויר להיפלט, עד שאני ממש יכול להרגיש איך שוקעות ידיו של שמוליק בעומק חזי. לבסוף אני נרדם.

פורסם ב 23 באוגוסט 2006 14:40 במדור שאר ירקות