הסיפור "נעל העץ" לקוח מתוך המדור התמאטי שבמרכז גליון "הו!" הרביעי, שרואה אור השבוע. המדור מוקדש הפעם ליצירות על דמותו של השטן, ושמו: "השטן: רגעים בחייו".

הסופר היהודי-הצרפתי מרסל שְׁווֹבּ (1867–1905) הוא מנציגיה המובהקים של התנועה הסימבוליסטית, שמילאה תפקיד מרכזי בספרות הצרפתית של סוף המאה התשע-עשרה. הסיפור "נעל העץ" לקוח מקובץ הסיפורים הראשון שלו, "לב כפול" (1891). כמה מסממניה האופייניים של יצירת שווב משתלבים בסיפור זה: ראשית, המציאות הפנטסטית, המזכירה אגדות כ"כיפה אדומה". שנית, השפעתם של סיפורי הקדושים הנוצרים, המתבטאת כאן במוטיב הפיתוי השטני מחד גיסא, ובמוטיב החסד השמֵימי מאידך גיסא. שלישית, התעניינותו של מרסל שווב בסלנג וחתירתו לתאר את קבוצות השוליים של החברה בשפתן שלהן; שהרי שווב היה אף בלשן מלומד, מומחה לעגה הצרפתית של ימי הביניים ומחברו של מחקר חלוצי על העגה בבלדות של המשורר פרנסואה ויוֹן (1431–1465 בקירוב). ב"נעל העץ" הוא משלב בכתיבתו בעיקר את עגתם של הדייגים. "הספר של מונֶל", תרגום עברי ראשון לספר פרי עטו של שווב (מצרפתית: בני ציפר), ראה אור השנה בהוצאת "נהר ספרים". 
א"ג
 
***
 
תריסר נתיבים רחבי ידיים חוצים את יער גאבְר. בערב יום כל הקדושים, בשעה שהשמש עדיין שרטטה על העלים הירוקים פסים בגון הדם והזהב, צצה ילדה קטנה שנקלעה לנתיב המזרחי הראשי. היא ענדה לראשה מטפחת אדומה שנקשרה תחת סנטרה, ולבשה חולצת בד אפורה בעלת כפתור נחושת, חצאית קרועה וזוג גרביים קטנים וזהובים, עגולים ככישוֹרים, שצללו לתוך נעלי עץ מפורזלות. כאשר הגיעה לפרשת הדרכים הגדולה, לא ידעה עוד לאן לפנות. היא התיישבה אפוא ליד אבן המיל ופרצה בבכי.
 
הילדה הקטנה בכתה ארוכות, והלילה כיסה את הדברים כולם בשעה שדמעותיה זלגו בין אצבעותיה. הסרפדים הניחו לאשכולות זרעיהם הירוקים להתכופף. הקיפודנים הגדולים סגרו את פרחיהם הסגולים, ובמרחק נבלע הכביש האפור בערפל והאפיר עוד יותר. לפתע טיפסו על כתפה של הילדה שני טפרים וחוטם עדין. מיד לאחר מכן, גוף קטיפתי שלם, שבעקבותיו זנב בצורת נוצה, התיישב בין זרועותיה, והסנאי תחב את אפו אל שרוול הבד הקצר שלה. או אז קמה הילדה הקטנה ונכנסה תחת העצים, תחת כיפות של ענפים סבוכים, בינות לשיחים קוצניים זרועי שזיפים, שעצי אִלסר ולוּז הזדקרו מקרבם הישר השמיימה. ובתחתיתה של אחת מאותן עריסות שחורות, נגלו לעיניה שתי להבות אדומות עד מאוד. פרוות הסנאי הסתמרה; משהו חרק שיניו, והסנאי זינק ארצה. אך לאחר התרוצציותיה הרבות כל כך בדרכים, הילדה הקטנה לא פחדה עוד. היא התקדמה לעבר האור.
 
יצור מופלא, בעל עיניים משולהבות ופה סגול כהה, רבץ תחת שיח. שתי קרניים מחודדות הזדקרו מראשו, והוא נעץ בהן אגוזים שקטף ללא הרף בזנבו הארוך. הוא פיצח את האגוזים על קרניו, קילפם בידיו היבשות והשעירות – שחלקן הפנימי היה ורוד – וחרק שיניו כדי לאוכלם. כאשר הבחין בילדה הקטנה, הוא חדל מלכרסם ותלה בה את עיניו, שקרצו שוב ושוב.
 
 "מי אתה?" שאלה הילדה.
"אינך רואה שאני השטן?" השיבה החיה והזדקפה.
"לא, אדוני השטן," צעקה הילדה הקטנה; "אבל, הו… הו… הו… אל תכאיב לי. אל תכאיב לי, אדוני השטן. אתה רואה, אני לא מכירה אותך; אף פעם לא שמעתי עליך. אתה רשע, אדוני?"
השטן פרץ בצחוק. הוא הניף את טפרו המחודד לעבר הילדה והשליך את האגוזים לסנאי. צחוקו הרקיד את ציציות הפרווה שבקעו מנחיריו ומאוזניו.
"ברוכה הבאה, ילדתי," אמר השטן. "אני אוהב אנשים פשוטים. את נראית לי ילדה קטנה וטובה; אבל אינך יודעת את הקטכיזם. אולי ילמדו אותך בעתיד שאני חוטף את בני האדם: תיכף תראי שלא כך הדבר. בואי אתי רק אם את רוצה בכך."
"אבל," אמרה הילדה, "אני לא רוצה, שטן. אתה נבזה; בטח הכול שחור אצלך. אתה רואה, אני מתרוצצת בדרכים בשמש; אני קוטפת פרחים ולפעמים עוברות גברות או אדונים, שקונים אותם ממני בפרוטות. ובערב יש נשים טובות שמשכיבות אותי לישון בקש או בחציר, לפעמים. רק הערב לא אכלתי כלום, כי אנחנו ביער."
והשטן אמר: "הקשיבי, ילדה קטנה, ואל תפחדי. אני אחלץ אותך. נעל העץ שלך נפלה, נעלי אותה."
בשעה שדיבר, קטף השטן אגוז בזנבו, והסנאי כרסם אגוז נוסף.
 
הילדה הקטנה השחילה את רגלה הרטובה לנעל העץ הגדולה, ומצאה את עצמה לפתע על אם הדרך. השמש העולה במזרח שרטטה פסים אדומים וסגולים, והערפל עוד ריחף על נאות הדשא באוויר הבוקר החריף! היער, הסנאי והשטן נעלמו כלא היו. עגלון שיכור שחלף בדהרה עם עגלה עמוסה עגלים, שגעו תחת אֲבַרְזין רטוב, בירכהּ לשלום בצליפת שוט על רגליה. הירגזים כחולי הראש צווחו במשוכות העוזרדים, הזרועות פרחים לבנים. הילדה הקטנה השתוממה, אך המשיכה בדרכה. היא ישנה תחת אלון, בפינת שדה. ולמחרת המשיכה בדרכה. היא עברה משביל לשביל והגיעה לבסוף לאזור זרוע צמחי פרא ואבנים, שאווירו מלוח.   
בהמשך הדרך ראתה באדמה מקווי מים מרובעים, שערמות מלח הצהיבו בהצטלבות סוללותיהם.
חרטומנים ונחליאלים ניקרו בגללים שעל הכביש. להקות עורבים גדולות התעופפו משדה לשדה בקולות קרקור צרודים.
 
ערב אחד ראתה קבצן לבוש בלאים שישב על הכביש, מצחו חבוש בבד ישן, צווארו חרוש מיתרים נוקשים ומעוקמים, ועפעפיו האדומים הפוכים. כאשר הבחין בבואה, קם הקבצן וחסם בפניה את הדרך בזרועותיו הרחבות. היא הצטווחה; שתי נעלי העץ הגדולות שלה החליקו על גשרו של הנחל החוצה את הכביש: היא התעלפה מחמת הנפילה והבעתה. המים שרקו חרש ורחצו את שערותיה; העכבישים האדומים רצו בין עלי הנופרים כדי להתבונן בה; הצפרדעים הירוקות והשפופות תלו בה את עיניהן ובלעו אוויר. בה בעת תחב הקבצן א
ת ידו מתחת לחולצתו המושחרת, גירד לאיטו את חזהו והמשיך להשתרך בדרכו. שקשוק צלחת הנדבות כנגד מקלו נמוג לאטו.
 
הילדה התעוררה תחת השמש הגדולה. היא נפצעה, ולא הצליחה להזיז את זרועה הימנית. היא התיישבה על הגשר וניסתה להילחם בסחרחורות שתקפוה. אחרי כן צילצלו במרחקי הכביש פעמוניו של סוס; וכעבור זמן קצר הגיע לאוזניה קול כרכרה. היא סככה על עיניה בידה מפני השמש, וראתה שביס לבן וזוהר בין שתי חולצות כחולות. הכרכרה התקדמה במהירות; לפניה דהר סוס ברטוני קטן, עם קולר עטוי פעמונים ושני קישוטי נוצות עבותים מעל לסַכי העיניים. כאשר חלפה הכרכרה על פני הילדה, היא הושיטה את זרועה השמאלית בתחינה.
 
האישה קראה: "שככה יהיה לי טוב! זה לא נראה לכם כמו איזה פרחחית משוטטת? תעצור את הסוס הזה, ז'אן, לראות מה יש לה. תחזיק טוב שאני ירד ושהוא לא יברח. הו! הו! קדימה! תיכף נראה מה יש לה."
אך כאשר הביטה בה, הילדה כבר שבה ויצאה אל ארץ החלומות. השמש דקרה בעיניה יתר על המידה וכך גם הכביש הלבן, וליבה השתנק בחזהַ מחמת הכאב העמום בזרועה.
"נראה כאילו שהיא עומדת למות", לחשה האיכרה. "ילדה מסכנה. היא מטומטמת, זאתי, או שנשך אותה איזה תנין או סלמנדרה? ברצינות… החיות האלה מה זה רשעות; הן רצות בלילה בדרכים. ז'אן, תחזיק את הסוס המצו'קמק הזה שהוא לא יברח. מַתוּרֵן יעזור לי להעלות אותה."
והעגלה טלטלה אותה, הסוס הקטן דהר מלפנים עם שני קישוטי הנוצות שנרעדו בכל פעם שזבוב דגדג את ראשו, והאישה בשביס הלבן, הדחוס בין שתי החולצות הכחולות, נפנתה מדי פעם אל הילדה, שהייתה עדיין חיוורת מאוד. לבסוף, היא הגיעה לבית דייגים חבוש תבן. היות שבעל הבית היה אחד הדייגים הרציניים באזור, ידיו היו מלאות עבודה והוא יכול היה לשלוח את דגיו לשוק בתחתית העגלה.
 
שם הסתיים מסעה של הילדה. שכן היא נותרה מעתה ועד עולם אצל הדייגים הללו. ושתי החולצות הכחולות היו ז'אן ומַתוּרֵן; והאישה בשביס הלבן הייתה גברת מַאתוֹ הזקנה, והזקן היה יוצא לדוג בבוצית. הם שמרו על הילדה הקטנה, במחשבה שתהיה בה תועלת לאחזקת הבית. והיא גודלה כמו ילדי המלחים וילדותיהם – עם המגלב. אלומות הזרדים וסטירות הלחי ניחתו עליה לעיתים תכופות. וכאשר בגרה האדימו ידיה ונחרשו סריטות, ופרקי ידיה התקמטו כצוואר לטאה, מרוב הטלאת רשתות, ושימוש בעופרת, ונשיאת דליים, וקילוף אצות, וכיבוס מעילים, וטבילת הזרועות במים משומנים ובמים מלוחים; ושפתיה היו שחורות, וקומתה רבועה, וגרונה מדולדל, ורגליה קשות ומקופלות, היות שחלפה אינספור פעמים על חטטי העור של האצות ועל מצבורי הצדפות הארגמניות המקלפות את העור בלהב קונכיותיהן. הילדה הקטנה משכבר הימים הצטמצמה לכדי זוג עיניים כגחלים ועור פנים בצבע מיץ מקטרת, לחיים דהויות, שוקיים מעוקמים וגב שפוף מחמת הסלים העמוסים סרדינים: היא נהפכה למין עובדת רכבת טובה לנישואין. לפיכך, היא הובטחה לז'אן; ובטרם רכלני הכפר הכריזו על האירוסין, שולמה עבור הנישואין מקדמה עלובה. והם התחתנו בשלווה: הגבר יצא לדוג במכמורת, ובשובו נהג לשתות קעריות שכר תפוחים וכוסות רום.
 
פרצופו הגרום ובלוריתו הבלונדית בין זוג אוזניו המחודדות לא שיוו לו מראה נאה. אך אגרופיו היו מוצקים: למחרת ימי שיכרותו, אישתו סבלה מחבורות. וכאשר קרצפה על מפתן הדלת את סיר הדייסה, שובל ילדים נתלה בחצאיותיה. גם הם גודלו כמו ילדי המלחים וילדותיהם – במגלב. הימים חלפו בחדגוניות תמידית: לרחוץ את פני הילדים, להטליא את הרשתות, להשכיב את הזקן על יצועו כאשר חזר שיכור, ולעיתים – בערבים הטובים – לשחק עם חברותיה בשלוש-שבע, בשעה שהגשם תופף על השמשות והרוח קיפלה את הזרדים באח.
 
ואז נספה הגבר בים. אשתו ביכתה אותו בכנסיה. במשך זמן רב נותרו פניה מכורכמות ועיניה אדומות. הילדים בגרו ועזבו את הבית, מי לפה ומי לשם. לבסוף היא נותרה לבדה, זקנה, צולעת, מצומקת ורועדת. היא התפרנסה מן הכסף המועט ששלח לה אחד מבניה, מלח במקצועו. ויום אחד, בעלות השחר, קרני השמש האפורות שחדרו בעד השמשות העכרוריות האירו את האח הכבוי ואת הזקנה המחרחרת. בעטיו של שיהוק המוות, הרימו ברכיה המחודדות את בגדיה הבלואים.
 
צלצולה של תפילת השחרית נשמע בשעה שמשב האוויר האחרון התנגן בגרונה, ועיניה חשכו באחת: היא חשה שירד הלילה; היא ראתה מסביבה את יער גאבְר; זה עתה נעלה את נעל העץ שלה; השטן קטף בזנבו אגוז, והסנאי סיים לכרסם אגוז נוסף.
 
היא הצטווחה מרוב פליאה בראותה ששבה להיות קטנטונת, עם מטפחתה האדומה, חולצתה האפורה וחצאיתה הקרועה; ואז הצטווחה מפחד: "הו!" היא נאנקה והצטלבה, "אתה השטן ובאת לחטוף אותי!" – "התקדמת," אמר השטן, "את רשאית לבוא."
"מה?!", היא אמרה, "אינני חוטאת כלל ואינך עומד לשרוף אותי, ריבונו של עולם?" – "לא ולא," אמר השטן, "את יכולה לחיות או לבוא אתי". – "אבל שטן, אני מתה!" – "לא ולא," אמר השטן, "אמנם, גרמתי לך לחיות את חייך במלואם, אך רק במשך הרגע שבו שבת ונעלת את נעל העץ שלך. בחרי בין החיים שחיית לבין המסע החדש שאני מציע לך."
 
או אז כיסתה הילדה את עיניה בידה וחשבה. היא נזכרה במכאוביה ובטרדותיה, בחייה העצובים והאפרוריים; היא חשה שאין בכוחה להתחיל הכול מחדש.
"בסדר!" היא אמרה לשטן, "אני אלך בעקבותיך, למרות שקללת עולם תרבוץ עלי."
 
השטן פלט סילון של אד לבן מפיו הסגול הכהה, נעץ את טפריו בחצאיתה של הילדה הקטנה, פרש זוג כנפי עטלף שחורות ונסק במהירות מעל עצי היער. נתזי אש אדומים
פרצו כטילים מקרניו ומקצות כנפיו ורגליו. הילדה הייתה תלויה ללא ניע, כציפור פצועה.
 
אך לפתע השמיעה כנסיית בְּלֶן שנים-עשר צלצולים, ומכל השדות הקודרים נסקו צורות לבנות, נשים וגברים בעלי כנפיים שקופות, שהתעופפו מעדנות באוויר. היו אלה הקדושים והקדושות שחגם החל זה עתה; הם גדשו את השמיים החיוורים והפיצו זוהר משונה. ראשי הקדושים היו מוקפים הילה זהובה; דמעותיהן של הקדושות וטיפות הדם שהזילו נהפכו ליהלומים ולאבני אודם, וניקדו את שמלותיהן החדורות האור. מגדלנה הקדושה פיזרה על הילדה את שערותיה הבלונדיות; השטן התפתל וצנח מטה כעכביש בקצה קוריו; והיא אספה את הילדה בזרועותיה הלבנות ואמרה:
 
"לדידו של אלוהים, שנייה אחת בחייך שקולה לעשרות שנים; הוא אינו מכיר כלל את הזמן ואינו מעריך אלא את הייסורים: בואי לחגוג אתנו את יום כל הקדושים."
 
סחבותיה של הילדה נשמטו; נעלי העץ שלה נפלו בזו אחר זו אל חלל הלילה, ושתי כנפיים מזהירות בקעו מכתפיה. ובין מריה הקדושה למגדלנה הקדושה, היא התעופפה לכוכב לא נודע שצבעו אדום מבהיק, שם מצויים אייהם של הצדיקים. מדי ערב מופיע שם קוצר מסתורי, שהירח חרמשו. הוא קוצר בשדות העירית כוכבים נוצצים וזורעם בלילה.