מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכן ושתקני. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.
יום חמישי האחרון, תשע וחצי בערב. בדרכי חזרה ממכון הכושר "מעֵבֶר", צעדתי בשדירות רוטשילד הריקות מאדם, ותיארתי לעצמי שכולם יושבים עכשיו בבית וצופים בַגְמר הגדול. נזכרתי במפיקת טלויזיה שפגשתי תקופה קצרה לאחר החזרה לארץ, שאמרה לי משהו בסגנון: "תאר לך שיש אנשים שבכלל אין להם טלויזיה! והם כל כך מנותקים, שהם אפילו לא יודעים מי זאת נינֶט!".
המשכתי להדְרים בשדירה, עמוּס מחשבות. נכנסתי למעדנייה שנפתחה לא מזמן בשכונה – סניף של רשת המעדניות ששמהּ מורכב משתי מלים בסמיכוּת, ושתמיד מסַפרים איך תפסו אותם מחליפים מדבקות של בשׂר שפג תוקפו. טיילתי בין שבילי המעדנייה, פשפשתי בגבינות, ואמרתי לעצמי שזאת כבר הפעם השנייה שאני תופס אותם בהצגת סחורה טרייה לפני הסחורה הישנה, למרות המלעיזים. אחר-כך הלכתי ונעמדתי בתור, אבל בעצם לא היה תור בכלל. כל הקופאים והקופאיות בחנו אותי, ופרצופם התחנן שאגאל אותם משיעמום המחץ.
חשבתי לעצמי שמזל שאני שם, ושוב התרעמתי על כך שהשירות בארץ טוב מדי. מדוע העובדים הללו מרגישים צורך לספר לי בכל פעם שהמעדנייה פתוחה בכל יום עד חצות, שבעה ימים בשבוע? ומה יקרה אם יסגרו מוקדם יותר? כך הרהרתי, וכדי להזכיר לעצמי שגם אני פרולטריון, נזכרתי במדאם לֶה-גִיד, מנהלת בית המלון שבו עבדתי במשך תקופה מסוימת בפריז.
כשאני מספר על עבודתי כפקיד קבלה במלון בפריז, אני תמיד מקפיד לציין שזה היה בתקופה שהייתי "בין עבודות". אמת, אבל זה בכלל לא משנה את העובדה שבמשך חודשיים ישבתי מאחורי דלפק הקבלה, השתכרתי שכר מינימום, נשארתי ער כל הלילה תחת תאורה עגמומית, ונעניתי לגחמותיהן של בריטיות מפונקות, שביקשו שאעלה לחדרן עם פחית דיאט קולה "לא יותר מדי קרה ולא יותר מדי חמה" בארבע לפנות בוקר. למותר לציין שכּל הקולגות שלי בבית המלון היו אזרחים זרים: אלג'יראי, הולנדי, בריטי, ספרדי וכן הלאה.
מדאם לה-גיד, בעלת המלון, היתה אישה תמירה כבת שישים, שעל ראשה מתנוססת תסרוקת מטופחת בצֶבע בז'. היו לה ראש זעיר, גוף מוצק וקול צווחני. בניגוד אליה, בעלה – יהודי ממוצא אלגי'ראי – היה אדם חייכן ושתקני. לפעמים הרגשתי שלא נעים לו ממני, וידעתי היטב למה. הסיבה היתה נעוצה ברעייתו, בעלת המלון – גברת מקסימה שיש לה מידה רעה אחת: קמצנוּת.
אין לי ספק שבעלת המלון היא אדם טוב לב. היא תמיד הפגינה הזדהות עם מיעוטים, חלשים ומסכנים. אני גם משוכנע שמדאם לֶה-גִיד תורמת כסף ביד רחבה למי שצריך. זאת ועוד, היא אף ניחנה בנפש רגישה: במהלך המשמרות הליליות שלי, היא נהגה להופיע לביקורי פתע, ותמיד טרחה להתעניין בשלומי. במיוחד נחמץ לבה כשסיפרתי לה על משפחתי הנמצאת בישראל, ועל הקושי שבמרחק. ואף על פי כן, התרחש המעשה הבא:
לילה אחד החליפו בצרפת את השעה לשעון-חורף. אני זוכר איך בשתיים בלילה טיפסתי על כיסא בבית המלון, והזזתי את מחוגי השעוֹן שעה אחת אחורה. כל המחווה הזאת לוותה באנחה כבדה, משום שהמשמרת שלי, שהיתה אמורה לארוך שתים-עשרה שעות – משמונה בערב ועד שמונה בבוקר – התארכה למשמרת בת שלוש-עשרה שעות.
בבוקר הגיע מנהל המלון ומצא אותי יושב טרוט עיניים מאחורי דלפק הקבלה. ביקשתי ממנו שיזכיר למדאם לֶה-גִיד לשַלם לי שעה נוספת בעבור המשמרת המעוּברת. למחרת הוא התקשר ואמר לי: "מדאם לֶה-גִיד מוסרת שהיא לא מתכוונת לשלם לך עבוּר שעה נוספת, בדיוק כפי שהיא לא היתה משלמת לך עבור שעה אחת פחות, לוּ החלפת את השעה לשעון-קיץ והמשמרת שלך היתה מתקצרת".
אני זוכר שבאותו רגע נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי: "חיפשת הזדמנות טובה לעזוב את המקום הזה. ובכן – מצאת". כמה ימים לאחר מכן שלחתי לבעלת המלון מכתב רשום – כמקובל בצרפת – ובו שטחתי את דבר התפטרותי.
יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להתפטר, אמרתי לעצמי הערב, בעודי יוצא מהמעדנייה ומשרך את דרכי בשדרות רוטשילד הריקות מאדם. כשהגעתי לבניין שבו אני מתגורר, שמעתי נגינת סקסופון נוגה. לרגע נדרכתי, אבל מהר מאוד יכולתי לנשום לרווחה: זה לא היה השידור הישיר מהגְמר הגדול. זה היה סקסופון אמיתי.
הצלילים התנגנו שקטים וארוכים. כשנדמו לבסוף צלילי הסקסופון, לא נשמעו אחריהן תשואות קהל היסטריות. דממה השתררה. נכנסתי לשביל המוליך לכניסה לבניין. שמתי לב שבמשך היום קצצו את העצים והשיחים המקיפים את הבניין – אותם עצים ושיחים שהעניקו לנו צֵל, ושיווּ לבניין חזות מעט פראית.
כעת כל העצים והשיחים ניצבו חתוכים ומסודרים, וערימה ענקית של ענפים כרותים חסמה את הכביש. באותו רגע החלטתי שאם מתעקשים, אפשר למצוא איזו מידה רעה שתקַשר בין כל הדברים הללו: הגמר הגדול, הרחובות הריקים, שכר המינימום וההתנפלות על הצמחייה העירונית.
שיבושם להם, אמרתי לעצמי בעודי שולף את המפתח ונכנס הביתה. אם זה מה שהם רוצים – גינה קרחת וגדמי עצים, אז מצדי, שכולם יחזרו מחר הביתה ולא ימצאו חנייה. לי בין כה וכה אין מכונית.