המסע של עמיחי לעבר החיים, המסע כדי לעלות מן הים, כדי לזכות בנשמה וביכולת לאהוב, הוא גם מסע כדי לזכות בפה על כל משמעויותיו, אותו פה שאמו שנותנת לו חיים וגם גוזלת אותם ממנו לא מצליחה לברוא לו מחדש, ואולי גם אף פעם לא היה לו

מתוך דברים שנאמרו באירוע בעקבות הרומן "אחייך אלייך, אחייך" מאת משה סקאל, בחנות "תולעת ספרים", תל אביב, מרץ 2007

מאת שי צור

לפחות חלק מכוחו של הספר היפה זה נעוץ בעיני בכך שהוא ספר עדין ומעודן, אפילו מינורי במובן הטוב של המלה ויחד עם זה הוא גם ספר גדוש ומורכב שמעביר את הגיבור שלו ואת הקורא שלו מסע אנושי וספרותי אינטנסיבי, מסע שהוא גם בעקבות מסורת ומורשת יהודית, נוצרית, יוונית וישראלית.

המורשת הזו שעמיחי נע בעקבותיה ואליה ונגדה היא ירושה משפחתית ותרבותית שהיא גם ירושה של סיפורים, סיפורים פרטיים וסיפורים שהם נחלת הכלל, כאלה ששייכים לעבר אבל משחזרים את עצמם בהווה ומשתקפים בחייו של עמיחי, וגם הם חלק מאותה שושלת עקומה ומעוותת שכמעט ומכריעה אותו, שכמעט וגוזרת עליו מוות בחיים וחוסר אפשרות למגע ולקשר אמיתי.

ובמובן הזה הקשר המעניין ביותר בעיני שנוצר ברומן הוא זה שבין עמיחי וקרולינה שהם שני ילדים קפואים בזמן, זרים שמנסים לחמוק מן החיים שהיו אמורים להיות שלהם, שתוהים על האם יוכל להיות להם בית בעולם, והופכים לעיתים מרצון ולרוב בעל כורחם למעין קדושים-קדשים מעונים. ואולי רק הקשר הזה מצליח לבסוף לחרוג מהתבנית של קשרים בספר הזה שהם או סימביוטים או נטולי מגע אמיתי, קשרים שבהם תמיד חוצצת בין השניים נוכחותו או צילו או העדרו של אדם שלישי. וגם הקשר הזה שהוא מעין תמונת מראה או תשליל של היחסים של עמיחי ואמו, כרוך באופן הדוק לשאלות של ירושה ושושלת ושייכות – כי אם חדווה יכולה לאחוז רק במה שאינו שלה, בין אם זה בנה המאומץ או הדברים שהיא גונבת ועמיחי אינו מצליח לאחוז במה שאמור להיות או יכול להיות שלו, הרי שקרולינה לא יכולה להרפות ממה שהיה שלה לשעה קלה. אבל בשונה מגורלה של חדווה נדמה שעמיחי וקרולינה מצליחים לגאול זה את זה.

עמיחי מתואר בספר כסוג של ילד נבחר. הילד או האדם הנבחר על פי המיתוסים והסיפורים היהודיים והנוצריים הוא כזה שלא בא לעולם בדרך הטבע, שמנבאים את בואו, שמחכים לו הרבה שנים, שנוכחותו בקרב משפחתו היא מושאלת לזמן קצוב ואז הוא נאלץ לעזוב אותה. בדרך כלל אין לו קשרים זוגיים או ילדים, ואם יש לו זה בדרך כלל מסובך מאוד, שלא לומר כמעט טרגי, ויש לו סוג של גורל או שליחות. אבל בין אם זה ישו או שמואל או יונה או אודיסיאוס שנרמזים בספר ומקושרים לעמיחי, הגיבור  הנבחר הזה גם צריך באיזה אופן פרדוקסלי לבחור בגורלו, בגורל/בסיפור שכבר נכתב בשבילו ולהפוך אותו לשלו, והתהליך הזה כרוך לעיתים קרובות בחזרה לחיים, במוות אמיתי או סימבולי ולידה מחדש, בין אם זה יונה שנקבר במעי הדג, ברחם-קבר הזה, או ישו שנצלב וקם לתחייה או אודיסאוס שעולה מן השאול, ולרוב, רק הלידה הזו מחדש מעניקה לו את קולו ואת יכולת הדיבור במובן העמוק של המלה ובמקרה של עמיחי, המסע אל דיבור הוא גם מסע לבעלות על סיפור, סיפור שייכתב או יתממש לא רק נגד או בעד אמא שלו או המורשת שלו, שיהיה לפחות במידת מה שלו גם אם אינו לגמרי מקורי, סיפור שעמיחי יוכל לחיות אותו בלי להיות סוג של בובה ממוכנת.

כמו יונה, ישו ואודיסאוס גם עמיחי  קשור בדרכים רבות לים ולמים – הוא כמו נולד מן הים (עוד מיתוס, הפעם ציוני) זה המקום היחיד שאם הוא צופה בו או נמצא בתוכו הוא מרגיש נוח, בבית, הוא, בנו של שולה הספוגים, צולל כמו דג ויש גם רגע אחד לפחות שבו הוא כמעט נכנע לדחף לשקוע בתוך הים, לשוב לרחם-קבר הזה, להיאסף אל אביו וכמו יונה הוא מעדיף לטבוע מלמלא את שליחותו.

המסע של עמיחי לעבר החיים, המסע כדי לעלות מן הים, כדי לזכות בנשמה וביכולת לאהוב, הוא גם מסע כדי לזכות בפה על כל משמעויותיו, אותו פה שאמו שנותנת לו חיים וגם גוזלת אותם ממנו לא מצליחה לברוא לו מחדש, ואולי גם אף פעם לא היה לו. הפה הזה והיעדרו מופיעים בסצינה הנפלאה של הנשיקה מבעד למטפחת שמתארת חדווה ביומניה ונקשר דרכה גם לשאלות של תרגום. הנשיקה מבעד למטפחת היא המטפורה האלמותית לתרגום, ובווריאציה העברית שלה, של ביאליק, גם נקשרת ללנשק את אמך שלך דרך מטפחת.

השאלות האלה של תרגום, שקשורות כמובן גם לשאלות על אם ואב, שפת אם ושפת אב ובעיקר אולי לשאלות על  מקור – מקור ותרגום מקור ותחליף, מקור והמשך וכו', מאוד מעסיקות ומייסרות את עמיחי, יצור הכלאיים הזה, בין אם זה אפשרות תרגום בין שפה לשפה, תרבות לתרבות, עבר להווה וגם אדם לאדם.
העיסוק בתרגום ובמקור קשור גם בשאלות אחרות שנוגעות לעמיחי ולמכריו ואוהביו, שרובם גם הם מהגרים, שאינם יכולים לדבר בשפת אמם, שאלות של ירושה ושייכות שכבר הזכרתי קודם – האם ניתן בכלל לעשות שימוש בירושה הזאת? מה אפשר לנכס ממנה ומה אפשר לדחות? מה זה ללכת נגד הטבע, נגד השושלת, נגד הגורל? האם זה בכלל אפשרי ואם כן, מה המשמעות והמחיר של זה?

אלה עניינים שהם למשל הרבה יותר פשוטים לדן, שבוחר במופגן לדחות את ארצו, את משפחתו, את המעגל הדטרמיניסטי והדרוויניסטי שהוא מוחה נגדו בהקשר הצמחוני, ואפילו למאורו. מאורו שהוא זר וחריג כאיטלקי בפריז וכהומו מוצהר, חי די בשלווה, באהבה ובטבעיות עם המורשת שלו. גם מקיס מקבל כמובן מאליו, לטוב ולרע, את הגורל שהותווה לו.

לעומתם הירושה של עמיחי היא ירושה בעייתית מאוד, ירושה שנגועה במחסור ובאובדן, ירושת מוות מן האב הביולוגי, ירושה של בריחה מן הבית ומן העבר כמו מנושים מן האב המאמץ, ירושת עקרות מן האם, ירושת שילומים מן הסבתא, ובכל מקרה זו ירושה מורכבת ומלאת סתירות. לכן המסע שלו לפריז וליוון הוא מסע מן הבית ואל הבית, נגד הגורל ובעקבות הגורל. אפילו אותה שושלת או מחזוריות שהוא רוצה בזעמו לנתץ, להפוך לחורבות באותו מקום שחשב שהוא אולי ביתו, אותה שושלת שתהפוך לעקומה ומעוותת, היא אולי זו של העבר, שעוותה ונתעקמה עם מותו של אביו ועם אימוצו שלו, או זו של העתיד, שאם לא ישלים את ייעודו עלולה להתעוות.

כדי לחזור ולבחור בחיים ובייעוד, עמיחי צריך לשוב לביתו של אביו, ותוך כדי כך גם לעוד מקור, מקור שהוא נקודת ההתחלה והסוף – לגן העדן ולשאול – השם קלימנוס, האי של אביו של עמיחי, הוא אחד משמותיו של האדס, של השאול ועמיחי צריך להגיע או לחזור לגן העדן ולשאול האלה אבל גם  לוותר עליהם.

הוא מגיע לפרידייז ביץ, חוף גן העדן שבו מסתובבים ערומים, אבל בגן העדן גם נפקחות העיניים וצריך לבסוף לעזוב אותו כדי לזכות בבגרות, במיניות.

ואחרי רגע הגילוי, אחרי שנפקחות עיניו שלו ועיניה של קרולינה, עמיחי מיטלטל ממש בין חיים למוות, הוא קודח במחלתו ובעזרתה של קרולינה הוא מגיע לשאול. כבר קודם פגש עמיחי בחיקויים או בתחליפים שלו – הוא כמעט מכור אליו ולמוות שכרוך בו. גם בפריז הוא מפנה עורף לאהובו, למאורו, ויוצא אל עולם הלילה, שם הוא יורד למועדון, לחדר החושך שמתואר ממש כמו גיהינום. אבל הפעם צריך עמיחי להגיע למקום האמיתי, שהוא גם המקום שבו נמצא אביו וגם להצליח באמת לעלות ממנו, כי כידוע להגיע לשאול זה לא כל כך קשה אבל לעלות ממנו זה כבר סיפור אחר.

אבל שלא כמו במיתולוגיות, שבהן לומדים מן המתים כמו בירידתו לשאול של אודיסיאוס, ושבהן האב המת מנחה את הבן ומראה לו את עתידו כמו במקרה של איניאס, עמיחי מגלה שלמרבה האכזבה המתים לא יודעים יותר מן החיים; שהוא לא יכול לעשות דבר למען אביו וגם אביו לא יכול לעשות דבר למענו; ואפילו ההתרסה נגד אמו, שלפחות את סודם של המתים הוא אמור היה ללמוד לפניה לא עולה יפה, אפילו לשאול היא מגיעה לפניו.

מה שאולי עמיחי כן לומד הוא שהוא אף פעם לא יגיע למקור – לאבא שלו, לבית או ארץ שהם לגמרי שלו, לסיפור שהוא לגמרי מקורי וחדש ולא מתורגם, לא זקוק לתרגום, אולי בגלל נטל הירושה שהוא נושא עמו, אולי מפני שכמו כולנו, הוא חצוי, בן כלאיים. אבל אולי הוא גם לומד שלא שווה למות בשביל המקור, כמו אבא שלו, שמת מות גיבורים, מות קדושים בשביל ספוג מקורי, שכמוהו מוכרים מזויפים בהמונים; שאולי אפשר ליצור משהו, לממש את ייעודך בלי להקריב קורבן קדוש, ורק אז הוא סוף סוף עולה מן השאול, חוזר לחיים ומפסיק להיות חירש-אילם.
ואולי חלק מן הייעוד שלו, למרות שהוא רואה את עצמו כעקר, הוא דווקא להעניק חיים, לגאול את קרולינה מן האחיזה בתחליף. ומתוך המקום הזה של הלידה מחדש הוא יכול לשוב לישראל, למקום שבו העצמאות תמיד כבר כרוכה באנדרטה, ולעלות סוף סוף מן הים – כשאפילו המחשבה האחרונה שלו מפכפכת.

מעבר להישג האמנותי והאנושי המרשים והנוגע ללב של הספר הזה, ובעצם גם כחלק ממנו, לפחות לי הוא גרם לחשוב בעזרת הילד הנבחר הישראלי הזה, גם על העם הנבחר, הישראלי ועל כאב הירושה שלו, על כובד הסיפורים שכמעט ומכריעים אותו, על התשוקה שלו למקור, לסיפור משלו, ללהרגיש בבית, ועל הקורבנות שהוא מוכן להקריב.

אני דווקא מאמינה שעמיחי הוא בדרכו לאהוב, בדרכו סוף סוף ליצור מגע אמיתי, עם גבר אחר, עם אדם אחר, אפילו למצוא לעצמו איזה מקום בעולם, גם אם אף פעם לא יהיה נצחי ושלם ולגמרי שלו או רק שלו, ואם עמיחי יכול, אז אולי, בכל זאת, גם אנחנו יכולים, וגם על התקווה הזאת אני רוצה להודות למושיק סקאל.

שי צור היא דוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטת ירושלים