בשולחן לצדנו ישבו כמה מתושבי העיר, בשנות השלושים לחייהם, וניהלו שיחה ערה בערבית על ג'ורג' מייקל. בשולחן אחר ישבו ארבעה בחורים בחולצות צמודות ונעצו מבטים חמורים זה בזה. פתאום נשמעו קולות פיצוץ מנצרת עילית השכנה, וזיקוקים מילאו את השמַים.

הבלוג "לא 'סקאל ספורט' ולא נעליים" לא הצטיין מעולם במהירות התגובה שלו. שלא כמו בלוגים אחרים, אין  ממנהגו של בלוגנו להביא לקוראיו את החדשות החמות ביותר או לעדכן אותם יום יום במה שמתחדש בחיי כותבו. אין פלא אפוא שמספר הכניסות היומי לבלוג נותר פחות או יותר קבוע בשנתיים האחרונות, ולא רשם לאחרונה שיאים יוצאי דופן. גם היום – שלהי הקיץ – אין בכוונת "לא 'סקאל ספורט'" לשנות ממנהגו.

ובכן, יום הזיכרון האחרון התברר כחם למדי, בעת שדורי ואני נכנסנו למכוניתו של אחי ערן ועזבנו מאחורינו את העיר העברית הראשונה. היעד: נצרת. במגרש החניה בעיר העתיקה כבר חיכה לנו גבי מבית ההארחה "פאוזי עאזר". יחד אתנו הוא אסף שתי בחורות אמריקאיות, ודי מהר נבלעו השלושה בין סמטאות העיר העתיקה ונעלמו מעינינו. לא דאגנו, משום שידענו היטב את הדרך לבית ההארחה:  כמה חודשים לפני כן הגענו לעיר כדי לחגוג את יום הולדתי במסעדת "דיאנה", ואחרי הארוחה נקלענו ל"פאוזי עאזר". אני זוכר שעמדתי בחצר בית ההארחה העתיק הזה בשעה אחת וחצי בלילה והתבוננתי בחלונות הגדולים, המשקיפים על החצר. בתוך הטרקלין ספון העץ התנועעו צליינים חיוורים בסנדלים וגרביים; מישהי ישבה מול מחשב וגלשה באתר לא מוכר; מצד שמאל עמדו אנשים במטבח, נשאו ספלים והדיחו את הספלים המלוכלכים; מישהו ישב על ספה וקרא בספר. הכול שם נראה בדיוק כפי שצריך להיראות מקום שהוא מחוץ: מחוץ למרחב ולזמן התל אביבי, מחוץ לחיים שאליהם התעתדתי לשוב כבר באותו הלילה.

וכך, כשחיפשנו מקום לנפוש בו ביום העצמאות, הבחירה בפאוזי עאזר היתה טבעית. כעת טיפסנו עם התיקים במדרגות הבית. בכניסה פגשנו שוב את גבי. הוא הזמין אותנו לשבת בטרקלין וכיבד אותנו בחליטת צמחים שקטף ממרפסת המטבח. המרכיב הסודי בחליטה הזאת הוא הגרניום. הצמח הקלוש הזה התברר כטעים מאוד כשמשליכים אותו לתוך מים חמים.

הטרקלין המה מבקרים. היו אלה חברי קבוצת צליינים מקנדה, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. כמה מהם ניגשו אלינו וגלגלו שיחה: סטיב, כריסטינה וג'ושוע. השניים הראשונים דיברו אנגלית, ואילו השלישי התעקש לשוחח אתנו בצרפתית, במבטא קוויבקי בלתי אפשרי. כשאתה משוחח עם קנדי דובר צרפתית – גם אם אתה תל אביבי ממוצא מזרחי שהתגורר בפריז כזָר – אתה לא יכול שלא להרגיש תחושת עליונות מסוימת. אחרי הכול, לי יש מבטא פריזאי! אני יודע לשהק ולגהק כמעשה הצרפתיות המעודנות ביותר הישובות בדירותיהן ברובע השישה-עשר; אני יודע לחרף ולגדף כמו אחרון הפרחחים מהפרברים; אני יודע לשמוט את שפתַי כדי להביע מורת רוח או להיתקף אסתמה כדי לענות על שאלה פשוטה כמו: "רוצה לשבת במרפסת ולשתות יין רוזה?". אני יודע את כל אלה.

הקנדים סיפרו לנו שהגיעו לטיול של שלושה שבועות בארץ הקודש. הם עמדו לבקר בטבריה, בירושלים וביריחו. הם לא אמרו מילה על ביקור בתל אביב. בסופו של דבר נפנו מאתנו סטיב, כריסטינה וגו'שוע. הם ירדו עם חבריהם לארוחת הערב, והטרקלין ההומה התרוקן באחת. גבי שלח אותנו לחדרנו – חדר חדש, שריח צבע טרי נודף מקירותיו המקומרים.

אחרי התרעננות קצרה, ירדנו שוב לטרקלין. ישבתי במרפסת המשקיפה על העיר העתיקה, מוללתי את הצמחים הגדלים בעציצים, הכנתי לעצמי חליטה עם הרבה עלי גרניום, והרהרתי בעיר התורכית אייווליק, שמשהו בשלוות הערב של נצרת הזכיר לי אותה פתאום. רחוק מאוד ממני, בעיר תל אביב, התאספו המוני אנשים בכיכרות ובשדרות, צפו במופעי מוזיקה, התפעלו מהזיקוקים, רקדו במסיבות. אך בעיר העתיקה של נצרת לא היה רמז לכל זה. הדבר הראשון שעשינו באותו ערב היה לאכול כנאפה חמימה ב"ממתקי מוכתאר". כשיצאנו משם והילכנו ברחוב, ראינו חנות בשם "Versace", ומעל הלוגו שֶלט: "לַפרסום אין קשר לחברת האופנה האיטלקית".

נכנסנו לבר. בשולחן לצדנו ישבו כמה מתושבי העיר, בשנות השלושים לחייהם, וניהלו שיחה ערה בערבית על ג'ורג' מייקל. בשולחן אחר ישבו ארבעה בחורים בחולצות צמודות ונעצו מבטים חמורים זה בזה. פתאום נשמעו קולות פיצוץ מנצרת עילית השכנה, וזיקוקים מילאו את השמַים. אף אחד לא שם לב אליהם, חוץ מאיש קשיש אחד שנשא לרגע את ראשו באדישות, ואז הרכין את הראש וחזר לענייניו.

כשחזרנו ל"פאוזי עאזר", הקנדים כבר ישנו שנת ישרים. דורי שלף מאחד המדפים בטרקלין את הברית החדשה בתרגום לצרפתית ושקע בקריאה, ואילו אני התעדכנתי באינטרנט בטקס הדלקת המשואות, ובמיוחד בנאומה של יו"ר הכנסת, דליה איציק, שגם הפעם לא הכזיבה ("ישראל היא סיפור הצלחה בלתי רגיל ופלא בכל קנה מידה היסטורי").

למחרת קמנו ושמחנו לגלות שהקנדים כבר יצאו למשימות הצליינות שלהם. ישבתי במרפסת וקראתי בספר. מימיני ישבה סוריידה, מנהלת המקום, עם בנה בן השנתיים ולימדה אותו לספּור. משמאלי ישבה אמה של סוריידה ומיינה גרגרי פול ושאר קטניות. נזכרתי שלמעט כנאפה אחת לא אכלתי כלום מאז הארוחה במסעדת "אל-באבור" באום אל-פחם, בצהרי אתמול. דורי הגיח במרפסת, וסוריידה שאלה אותנו מה אנחנו מתכננים לעשות היום. אמרנו לה שאנחנו רוצים ללכת לשוק של העיר העתיקה, וסוריידה אמרה שהשוק סגור "בגלל העצמאות".

יצאנו מבית ההארחה והלכנו לשוק. ואכן, כל הדוכנים היו סגורים, למעט כמה חנויות המוכרות תכשירי ניקוי. בין הדוכנים הסגורים ראיתי ילד קטן עומד ולרגליו ארגז. בארגז קיפצו וצייצו עשרות אפרוחים בני יומם. במבט מדוקדק יותר יכולתי לראות שבין האפרוחים הללו היו כמה אפרוחים חולים מאוד, ששכבו על תחתית הארגז באיברים שמוטים ובכנפיים פגומות. כמה מהם הניפו אחת מרגליהם, בניסיון נואש ואחרון. היו אף כאלה שרעדו ועיניהם הקטנות היו הפוכות בחוריהן, וגם שניים או שלושה אפרוחים ששכבו ללא תזוזה כלל. לא יכולתי שלא להיזכר ביום העצמאות הארבעים של מדינת ישראל, עשרים שנים קודם לכן.

בשנה ההיא סיימתי את לימודי כיתה ו' בבית הספר "ניצנים" ברמת אביב. רצה הגורל ויום העצמאות העגול הזה נפל בדיוק אז, ומובן שמופע הסיום עמד כולו בסימן הקמת המדינה ויום העצמאות. הסולו שלי במופע היה השיר "ערב שח" שביצעה, אם כי לא במקור, עופרה חזה: "ערב שח על פי הבאר… / עורי, בת! מלאי כד!". לעולם לא אשכח את שולה, המורה התימניה, מחזיקה בידה את הכד ומדגימה לי כיצד להניע את האגן ולטלטל את הכד כמנהג המזרחים, בשוּרה: "עורי, בת! מלאי כד!".

אבל שיאו של המופע היה "חזון העצמות היבשות": ברקע ניגן הבולרו של ראוול. כולנו, תלמידי כיתות ו', שכבנו על הבמה בלי תנועה, כמו מתים. ככל שהמוזיקה התקדמה, הניף מי מאתנו יד, רגל, ראש, אגן. כל זה קרה לאט מאוד. אני זוכר שבמהלך החזרות שכבתי בשקט וחיכיתי לתורי להניף אחד מהגפיים. אבל הבולרו התקדם בקצב איטי להחריד. ככל שהתעצם, כך הנפנו יותר את הידיים והרגליים, את הראש והאגן, עד שלבסוף, לפי אות, קמנו כולנו ממקומנו – אולי בהשראת הקליפ "מותחן" – משל היינו העצמות היבשות שקמו לתחייה. ואז פערנו פה גדול ושרנו את השיר "כולנו יהודים, וכל כך נחמדים, יהודים במאה אחוז" וגו', שהתחבר בתורו ל"שיר השיירה", ולסיום הדרן: "אולי עוד קיץ כולנו ניפגש" הבלתי נמנע (ובכלל לא ידענו שניפגש כעבור עשרים שנה בפייסבוק).
זה מה שהזכירו לי האפרוחים האומללים של השוק בנצרת, הסגור "בגלל העצמאות".

אחר כך תעינו דורי ואני בין הסמטאות וחיפשנו את כנסיית הבשורה. ניגש אלינו בחור בשם סמיר. הוא הראה לנו את הדרך, וגם המליץ על מקום טוב לשתות בו קפה שחור. עמדתי במאפיית פיתות, ראיתי איך מכניסים גוש בצק מצד אחד ואיך כעבור רגע – כבמעשה קסם – יוצאת פיתה תפוחה מהצד השני. לא התאפקתי וקניתי פיתה בזעתר, ואז פילסנו את דרכנו לכנסיית הבשורה, בין קבוצות צליינים מהודו, ארגנטינה ושאר מדינות. בכנסיית הבשורה הקתולית, הכעורה להחריד (בניגוד לאחותה היוונית-אורתודוקסית, שדווקא יש בה חן מסוים), ניתן לראות תבליטים משונים שנשלחו מכל העולם: דיוקנאות בצבעים מזעזעים של הבתולה ובנה, המעוררות געגועים עזים לקתדרלות האיטלקיות ולציירים כמו קרוואג'ו.

כשיצאנו מכנסיית הבשורה ביקרנו בכנסיית יוסף הקדוש, ואז ערכנו סיור קצר בשאר האתרים של נצרת: הסראיה, המוסקוביה, כיכר המעין והכנסיה האורתודוקסית. אחרי הסיור, ואחרי ארוחת צהריים בלתי נמנעת ב"דיאנה", כבר אפשר היה לחזור לשפלה. בדרך הקשבנו לשירים ברזילאיים עכשוויים שהפליא לתרגם חברנו, אביעד אליה (והצטרפנו לאביעד באחד השירים, שהפזמון החוזר בו הוא "סוכריות קופצות").

כששבנו לתל אביב היה יום העצמאות השישים למדינת ישראל מאחורינו. חניתי את המכונית של ערן בחניה השכורה, הלכתי ושלשלתי את המפתחות מבעד לסורגי הדירה שלו ברחוב מאנה, וראיתי את אחי ערן ישן שנת ישרים על הספה בסלון, מול מסך הטלויזיה הגדול.

בעודנו מטפסים במעלה שדרות רוטשילד בדרכנו הביתה, שאלתי את עצמי אם אכן יום העצמאות עבר או שמא היה כלא היה. התנחמתי בכך שלא צריך יום עצמאות, כשיש יום עצמאות כל השנה. הוספתי ואמרתי לעצמי שצריך לכתוב על יום העצמאות בבלוג, ובבית רשמתי בפנקס בנקודות את מעללינו בנצרת. לפחות פעם אחת יהיה גם "לא 'סקאל ספורט' ולא נעליים" עם האצבע על הדופק.