איור: מיכל אריאלי

סלח לי, כץ, על שהטלתי ספק באיכות הזהב שלך. בעצם, סלח לי על דבר אחר, שגיליתי את ערוותך ברבים. והלא אתה אמור לבקש ממני סליחה. אני בטחתי בך, כץ, ואתה רימית אותי. אולי לא התכוונת לרמות אותי, אבל כשהעניין התגלה, היתה לך יותר מהזדמנות אחת לרדת מהעץ. לו אמרת, למשל, שלא ידעת מכל זה, הייתי עובר על העניין לסדר היום. היינו מסכמים שתכין לי תכשיט חדש, והלקוח שלי היה מחכה עוד יום אחד. שום דבר רציני לא היה קורה.

אבל מיד כשהעניין התגלה, הגעת בריצה לחנות שלי, עם החולצה הלבנה והארוכה שלך, הדומה לחולצת כימאים או רוקחים, ועם בקבוקון החומצה ביד. אמרת שאתה לא יודע איזו חומצה יש לי, אם היא יודעת לזהות ארבעה-עשר קראט או תשעה קראט. אני הסברתי לך דבר פשוט: הזהב שנתת לי איננו ארבעה-עשר קראט. הוא אולי תשעה קראט, אולי שבעה, לכל היותר עשרה. והלא אני עובד עם ארבעה-עשר קראט לכל הפחות, יש לי חותמת של מכון התקנים, יש לי לקוחות שהולכים אחרי בעיניים עצומות, על כל החשבוניות שלי כתוב: k14.

אחרי כל השנים שאתה ואני עובדים ביחד, לא חשבתי שאני צריך לבדוק אותך. אבל בעקבות כמה מקרים שאירעו לי בזמן האחרון, הגעתי למסקנה שהיום כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד.

על אף אחד, כץ. כי הסליחה היא הדבר היחיד שאתה יכול לקבל מאדם לאחר מעשה, וגם היא, סלח לי על הבוטות, חארטה בארטה. אם מישהו אומר לך: "אני מצטער אם פגעתי בך", כדאי מאוד שתפנה לו את הגב ותלך משם. אין "מצטער אם". רק אם מישהו אומר לך: "אני מצטער ש…", תקשיב למה שיש לו לומר. אבל אתה? מיד רצת עם הבקבוקון והחולצה הלבנה עד לחנות שלי בסמטה פלונית, כמו איזה מדען מטורף, ודרשת שאבדוק באמצעות החומצה שלך את הזהב שנתת לי. כי אמרת – בלי כל בושה – שאתה לא סומך על החומרים שלי. מה חשבת, כץ, שכישפתי את הזהב שאני מחזיק בחנות? שמהלתי את החומצה שלי באיזה חומר מאחז עיניים? האם אתה חושב שאני מחפש צרות?

אני לא מחפש צרות, עמיתי הצורף כץ. אני בסך הכל פונה אליך כשאני צריך איזו חריטה קטנה, איזו יציקה של לוח זהב עגול. אני משלם לך בעין יפה, אני ממתין כמה שצריך להמתין, אני אפילו מבליג על מה שאמרת לי פעם, לפני שנתיים בערך.

זוכר מה אמרת לי? אני אזכיר לך. חשבת אז שאני לא שומע. אבל כשעמדתי לצאת מהחנות שלך, שמעתי אותך מפטיר: "שווארצע חיה". ואני מודה שזאת הפעם הראשונה בשישים שנות חיי שמישהו אמר לי את זה – בפנים או מאחורי הגב. ואז, כשעשיתי את הדרך בחזרה לסמטה פלונית, נזכרתי באבא שלי, שגידל אותנו ברחוב דיזנגוף, מוקפים באשכנזים, ומעולם לא אמר לנו שאנחנו מקופחים. להיפך. וכשהוא הקשיב בבית לשירים של אום כלתום, מיד רצתי וסגרתי את כל החלונות, שאיש מהשכנים לא ישמע. זה היה הסוד הקטן שלנו. מלבד זה, מעולם לא הייתי צריך לוותר על דבר או להתבייש בדבר. דבר לא היה חסר לנו, להיפך. ואת הילדים שלי גידלתי ברמת אביב, וגם להם לא היה חסר דבר. למעשה, עד שהטחת בי את שתי המלים האלה, אפילו לא ידעתי שזה נושא רגיש. ולמה, בעצם, שזה יהיה נושא רגיש? אז מה אם אמרת? מי אתה בכלל, והאם אני מחשיב את דעתך?

אבל סלחתי לך מיד. ואולי היה לי נוח לסלוח לך. לו המשכתי לכעוס, אולי היה נפתח בי סכר, שמי יודע מה היה נושא עמו בשיטפונו. אולי, למשל, הייתי מגלה שכל חיי שיקרו לי. הלא כל האמיתות ששמעתי בבית, שקראתי בעיתונים, כל אלה היו דברים שהגו אנשים אחרים, תמיד אחרים. ואם אני מדחיק את שתי המלים ההן, אני מבין שהקיום שלי אינו שונה מהקיום שלך. מה ההבדל בינינו, בעצם? אתה גדלת במשפחה דוברת יידיש, אני גדלתי במשפחה דוברת ערבית. ושתיהן – היידיש במשפחה שלך והערבית במשפחה שלי – מתות. אמנם, אמי עדיין חיה, אבל היא מחכה למוות על קוצים, אפילו את כל התמונות של הילדים והנכדים היא סילקה מן השידה, מחשש לעין הרע.

ומה קרה להורים שלך? אני יודע, כי סיפרו לי. אני יודע על המחנות ועל כל הזוועות שאירעו לבני משפחתך, אני יודע שניצלת בנס ושהגעת לארץ ישראל כילד קטן, יתום מאם ומאב. כאן התאהבת באווה, הקמת משפחה, פתחת עסק. בשנות השישים היו לך הרבה לקוחות, ועם הזמן הם התמעטו. לצורפים אחרים היה מגע של זהב, כמו למלך מידאס. רק אתה נשארת קצת מאחור. אבל האם התכוונת לרמות אותי? אני רוצה להאמין שלא.

אתה לא אוהב אותי, כץ, וגם אני אינני רוחש לך חיבה יתרה. אתה מכנה אותי חיה שחורה מאחורי הגב, כשאתה מדבר עם אווה ועם שאר הצורפים בעיר. נדמה לך שאני לא יודע? אני יודע היטב. וצחוק הגורל הוא שאי אפשר לראות את זה עלי, לא את החיה ולא את השחור, כי יצאתי בהיר ויש לי עיניים ירוקות, וכשהייתי ילד, אמא שלי היתה מפנקת ומגנדרת אותי; היא גידלה אותי כמו שמגדלים נסיך, בדמשק ואז בתל אביב.

מי גידל אותך, כץ?

אני מתנצל על המשפט האחרון. מאוד כעסתי כשגיליתי שנתת לי זהב לא טוב. אתה מספר לכולם שאני רוצה למוטט אותך, שזאת הוצאת דיבה, לשון הרע ממש, שניסיתי לרמות אותך, שאני רוצה שתעבוד בשבילי בחינם. אתה לא מפחיד אותי. אני מצפצף עליך. יכולתי להחזיר לך מלים בערבית, אבל אצלנו יודעים לצחוק רק על החלבים, רק על אנשים קרובים ודומים לנו. אנחנו קהילה קטנה, שבניה נהפכו לגדולי הסוחרים במדינה. אבל איננו מלוכדים. אין לנו שתדלנים, ואף לא אגודות, עיתונים או עמותות. האם אנחנו צנועים מדי?

יש האומרים שזה באשמת הסוכנות היהודית. בשנת 1945 הגיעו נציגי הסוכנות לסוריה ושיכנעו רבות מן המשפחות העניות להעלות לארץ את בכוריהן. קראו לזה "עליית האלף", על שם אלף הנערות והנערים שהעלו לארץ במבצע הזה. אבל דודה חסיבה קראה לזה "מכת בכורות". אתה יכול לנופף בידך לאות ביטול, דע לך שבזכותה של דודה חסיבה היו לנו חיים טובים מאוד בדמשק: כשהיא היתה בת שש-עשרה היא פגשה את השולטן עבד אל חמיד השני, ובעקבות הפגישה הזאת התהפך הגורל של המשפחה שלנו. אבל זה סיפור אחר. בכל מקרה, כשהעולים ב"עליית האלף" הגיעו מסוריה לארץ, פיזרו אותם בין כל היישובים, כדי שייטמעו היטב, ואחר כך, אחרי קום המדינה, העלו לארץ גם את המשפחות שלהם.

המשימה צלחה. השנים שעשו בני הנוער הדמשקאים בארץ ישראל עיצבו אותם. הם כמעט שכחו מאין באו. משפחותיהם הביאו אתן מדמשק את כשרון המסחר, את העדינות ואת חוסר הרצון – או חוסר היכולת – לחולל מהפיכות. הם אף פעם לא היו גיבורים גדולים: לא בדמשק ולא בתל אביב.

אתה לא רוצה לשמוע כבר מה שיש לי לומר. לא רוצה לעבוד אתי. ומה חשבת, שארצה להמשיך לעבוד אתך? אני כבר לא מדבר על העצב החשוף שנגעת בו, לא על כך שמרגע שהטחת בי את שתי המלים ההן, אני נזכר בכל יום באבי, וחושב על המחיר שהוא שילם ועל המחיר שאנחנו משלמים עד היום. וכך שבים אלי ימי שישי אחר הצהריים בילדותי: אבי יושב ליד השולחן המכוסה שעוונית, במטבח הקטן ברחוב דיזנגוף. הטרנזיסטור דולק, צלילי התזמורת בוקעים ממנו. דקות ארוכות, רק התזמורת מנגנת. ברגע מסוים מצטרפות לתזמורת תשואות הקהל, ואז צלילי התזמורת שוככים מעט. בהפסקה הקצרה נעות אצבעותיו של אבא לאט על השעוונית, הוא עוצר את הנשימה, והאוויר שלו נפלט רק כשהיא מתחילה לשיר.

כמה שנאתי את הקול שלה ואת הנגנים שלה, ואת השירים הארוכים האלה שאין להם סוף. בכל פעם שאתה חושב שהם נגמרו, הנה הם מתחילים מחדש. הכל בגלל הקהל. הקהל דורש שהיא תשיר שוב, מהתחלה, בקול עמוק ושבור יותר, מפציר יותר, וגם אבא, גם הוא רוצה שהיא תשיר שוב, האצבעות שלו מכות על השעוונית, היא שרה, "שיר לי קצת", והקהל שר אתה. והדבר ששנאתי ביותר, ושעליו לא סלחתי לאבי, הוא שהבנתי כל מלה שהיא שרה. רציתי לא להבין, הייתי פוקק את האוזניים, הייתי מרחיק עד לחדר האמבטיה ומסובב את ידית הברז, מתפשט, נכנס לאמבט ומטביע את הראש במים, ואפילו בתוך המים היה נדמה לי שאני שומע את הקול הזה, "שיר לי קצת", הקול הזה שאין לו סוף, שנדבק לאוזן כמו המטפחת הדבוקה ליד שלה, שבעזרתה היא מאותתת לתזמורת לחזור ולנגן את השיר מהתחלה.

בכל זה אני נזכר בזכותך, כץ. גם כשלא נעבוד עוד יחד – הרי מנוי וגמור אתנו שאנחנו שונאים ומסוכסכים לתמיד – תמיד איזכר בזכותך באבי הישוב ליד שולחן השעוונית ומקשיב לטרנזיסטור. והזיכרון החריף יעמוד במקומו של הסכר. אל דאגה: הזיכרון הזה – כמו הסליחה והמחילה – כמוס וחבוי בי כמו קבר של פרעונים. הפרעונים העמידו סלעים גדולים ובנו מבוכים כדי לחסום את הכניסה לקבריהם המלאים זהב. בארץ ישראל, לעומת זאת, נהגו לקבוע שלט בכניסה לחלקת הקבר, המודיע כי אין בקבר חפצים יקרי ערך, לרבות תכשיטים. גם ברכה היו תולים שם, וליתר ביטחון גם קללה בנוסח: "אין פה כסף ואין פה זהב, רק עצמות. ארור האדם אשר יפתח את זאת".

לפני עשרה ימים נשקלו כל המעשים שבני האדם עוללו השנה. כעת הם נזקפים לכף זכות ולכף חובה, ממש כמו שפעם היו שוקלים את הזהב על מאזניים: על כף אחת היו מניחים את הזהב, ועל הכף השנייה את חרצני החרוב, ה"קיראט" בערבית (ומכאן המלה "קראט"). גם מעשיך שלך נשקלו בראש השנה, כץ. כל מעשה ומעשה שלך מוסיף וגורע ממאזני הקראט. וכך, כל הדברים שהטחת בי ועוללת לי השנה, ביודעין או שלא ביודעין, ייתוספו ליתר המעשים שלך ויחרצו מחר את גורלך. ומה אתי? אין צורך לדאוג לי, כץ, משום שגם הפעם אעמוד היטב בפרץ, בלי צום ובלי כפרה. גמר חתימה טובה, ידידי הצורף כץ.

פרק מתוך "הצורף מסמטה פלונית", רומאן בכתובים