לסבתי, יהודית (ז'ודית) פרינץ, במלאת שלושים למותה
יום שלישי, 14 באוקטובר 2008
כבר יומיים את מתה, מתה כמו בחלומות שבּיעתו אותי שנים, כמעט מיום שאני זוכר את עצמי. סיפרו לי שנקברת אתמול אחר הצהריים, שהטקס היה מכובד, שהרב – אשכנזי – ספד לך יפה, ולכן הוזמן גם לשלושים. מספרים שקברו אותך בהרצליה, כלומר רחוק מסבא. שום פיוס היסטורי לא התרחש בחייכם, וכנראה לא יתרחש גם במותכם. אף פעם לא רצית לספר לי מאַין בעצם הוא בא, ואת הסוד הזה לקחת אתך לאדמה. לעולם לא אדע מה החומר שממנו עשוי רבע ממני – אולי רוסי, אולי צ'כי, מי יודע. בטוח לא קהירי במקור, עם שם כמו פרינץ. מילא. אני יודע מאין באת אַת, אבל לא לאן הלכת, ואני יודע מאין באתי אני, מארבעה קצווי עולם, ועכשיו אני יושב על שפת הים באחד האיים מול חופי באהיה שבברזיל ומנסה לחשוב עלייך מתה. וכמו להכעיס, אחרי כל השנים שעשיתי חזרות והספדתי אותך, שחייתי בחרדה שלא אראה אותך שוב – דווקא ביומיים האחרונים את חיה בעיני, חיה מאוד. בחצי הכדור האחר, אבל חיה.
שני פנסים סיניים מאירים לי את השורות הכחולות במחברת שקניתי ב- 1.20 ריאל בסלבדור דה-באהיה, וסוף כל סוף אני יכול להתפנות מכל ההפלגות כדי לכתוב לך בשפה שמעולם לא שלטת בה, ושאף פעם לא ממש הכרת בה. אני לא מתמצא בחוקי הביולוגיה, ואין לי מושג באיזה מצב בדיוק נמצא הגוף שלך עכשיו, אבל לפי מה שמספרים, הוא כבר עמוק בתוך האדמה.
שלא תחשבי שאני לא בוכה עלייך, לפני עשר דקות כבה אחד הפנסים הסיניים, וכשניסיתי להדליק אותו בעזרת הנר של הפנס השני, כבו פתאום שני הנרות. רק כשהגיע המלצר השחור, יפה התואר (הם כל כך יפים כאן, אף פעם לא שאלתי אותך אם את אוהבת שחורים, אני בטוח שכן), והדליק את הפנסים, רק אז יכולתי לשוב ולכתוב לך. אבל אז, דווקא אז, כשהמלצר הלך, התפרץ הבכי, בכי שלא בכיתי מיום שעזבת אותי לפני שישה שבועות, עוד לפני דום הלב הראשון, השני והשלישי, אז, כשסתם הפסקת להתעניין בי, כשחשבת רק עליו, על הבן המת שלך. דוד שלי.
ראית דבר שאסור לראות: בן מת. סיפרו לך שהוא מת, אבל לא ראית אותו נקבר, לא יכולת לזוז, שכבת במיטה שלך, ודי היה במחשבה עליו נקבר כדי לנשוף בכוח החיים העצום שלך, בלהבה הגדולה הזאת, בחום הגוף, בעיניים הכחולות, ברגליים המשותקות, בעצם האגן שאז עוד לא הספיקה להישבר.
יום לפני מותך, לפני שלושה ימים, הסתפרתי באיזו מספרה קטנה שמצאתי בדרך לגן החיות של סלבדור. עכשיו אני נזכר שאף פעם לא אהבת שאני מסתפר. השיער הקלוש שלי תמיד נראה לך כמו רעמה מפוארת. ואולי אהבת אותו משום שהוא הזכיר לך את האחים שלך היקרים והמתים שלך, דוד מואיז, דוד אדואר ודוד מאיר – שלושתם היו קרחים, קרחים כל כך, אבל הם אף פעם לא הסתפרו קצוץ כמוני, הם השאירו שיער גזוז משני צידי הראש, הם נראו תמיד מבוגרים כל כך מגילם.
אבל אני יודע שבסופו של דבר את אהבת אותי גם מסופּר. את אוהבת אותי מסופר.
והלאה, מה? בעוד שבועיים אשוב לישראל, אחרי הפלגה לסלבדור, טיסה לריו דה ז'נרו, נסיעה באוטובוס לסאו פאולו וטיסה למדריד ומשם לתל אביב – ואז, מה? אבוא להניח פרח על קברך? לא רוצה. אני רוצה לנסוע לשם, לבית האבות בהרצליה, לעלות לקומה השלישית, למחלקה הסיעודית, לעצור את הנשימה במסדרון, לדפוק על דלתך ולשמוע: "Qui est-ce?", לענות: "אני", להיכנס לחדר ולמצוא אותך שם, יושבת על המיטה ואוכלת ביסקוויטים פֶּטי בֶּר, חבילה אחר חבילה, להחזיק את ידך החמה ולשוחח אתך. אפילו לא לשוחח. אבל מה, עכשיו אני צריך להיזכר בשבועות האחרונים, גיהנום עבר עלייך, סבתא. מה אני בכלל יודע על הימים האחרונים שלך, הייתי בחצי הכדור הדרומי. שמעתי חצאי דברים, בני המשפחה עדכנו אותי תוך כדי ובדיעבד.
לפני שישה שבועות, יום אחרי הביקור שבו ראיתי אותך שוכבת מדוכאת במיטה (פרשת את המניפה שהבאתי לך לפני שנה ממדריד והסתרת בה את הפנים, שלא יִראו אותך), התקשר אבא וסיפר לי שאת מאושפזת, שמצבך אינו טוב. התקשרתי לאמא והיא אמרה שעברת דום לב. פיניתי את היום, התכוננתי למותך. אבל את קמת לתחייה. כעבור יומיים חיית, וגם אני קמתי אתך לתחייה.
אבל כשבאתי לבקר אותך למחרת בבית החולים, ראיתי אותך יושבת במיטה. העיניים הכחולות שלך הביטו בי מתהומות, de profundis, ואני ניסיתי לחייך אלייך, בטיפשותי חשבתי שהחיוך שלי יקל עלייך במעט. אחר-כך סיפרו לי שביקשת שלא אבוא שוב. שלא אראה אותך כך.
אבל איך אוכל לראות אותך עכשיו? כשיצאתי משם, התחרטתי שבאתי. עכשיו אני כבר לא יודע.
המשפט האחרון שלך, לפני שיצאתי מהחדר, היה: "Je ne veux rien savoir". "אני לא רוצָה לדעת שום דבר".
עכשיו יורד גשם טרופי על הים, ואולי ימחק את המלים. את כל המלים. מישהו רץ על החוף. לילה. הירח חבוי מאחורי ענן, אבל קודם, בערב המוקדם, הוא זהר ופרש על המים את שערותיה של יֶמַנְזָ'ה, מלכת היַמים, הוא צלל וצלל, עד שחשבתי שבסוף הוא ישקע במים. סבתא, כאן הירח שוקע בים. אין לי דבר נוסף לכתוב לך. אני מתאבל עלייך וכותב, כותב עלייך ובוכה. הפנסים הסיניים – צמד זקיפים נאמנים – מאירים לי את הדרך אלייך, אבל זה מבוי סתום. את לא כאן, וגם לא בהרצליה. את אינך. אכתוב עלייך עוד, ודאי, אבל האם אזכור אותך? האם התקיימת בכלל? כל כך קיֶימת וכל כך בלתי קיימת, כל כך נצחית וכל כך בדיה. הבוקר חשבתי שאני יוצא מדעתי, לא האמנתי לעצמי שחיית. כל הדברים שאמרת, רק אני יכול להנציח אותם. רק אני יכול לזכור אותם. אני בוכה עכשיו בקול, אבל המלים חייבות להישאר מדודות ויבשות. די. אין לי מה לכתוב לך יותר. מאוחר מדי לפתוח בדיאלוג של חירשים. אני כאן, ואת שם. אומרים שאת כבר לא סובלת. אני אפילו לא יודע מה זה אומר. אולי שאת אינך.
ואת אינך רוצה לדעת דבר.
מרגישה גם אני את הסבתא שלך כמו את הסבתא שלי
ויבדל לחיים ארוכים אביך שהגעתי אליו במקרה ובכל פעם שאני עוברת אתה עולה בדעתי
כך שיש למה לחכות.
לא שזאת נחמה גדולה. סבתות מתות זאת גם יתמות.
כתבת כל כך יפה ונכון שאני בטוחה שלקחת איתך את ימנז'ה והיא תכוון לך את הדרך גם על פני הים שלנו. ואני מחכה לקרוא גם על זה.
איתך בצערך
רנה
כתבת מאד יפה.
זה עצב גדול עצב על סבתא והגעגועים נשארים לתמיד.
אתמול עלינו אליה, שתים עשרה שנים ארוכות.
אני זוכרת אותה במתיקות וחיוך
ומאחלת לך שכשהכאב יפוג במהרה
והעצב מתוק, הזכרונות הטובים ישארו איתך תמיד.
תנחומי.