חצי שעה לאחר מכן אני הולך לבד ברחוב – חגורת כסף אחת למותני, גרב סודי מלופף סביב ירך ימין, אני נכנס לבנק ומושך כסף, יוצא לרחוב ומסתכל לצדדים, "מי עוקב אחרי?", ואחר-כך אני מתיישב בבר השכונתי ושותה קפה-זיניו עם חתיכת עוגה. כל הנוכחים צופים בעניין במהדורת החדשות בטלויזיה, בפרשיית החטיפה היומית: בכל יום חטיפה אחרת

פרק ביומן המסע לברזיל 2008

ריו דה ז'נרו היא העיר היפה בעולם, אבל צריך לראות אותה מבעד למסך של שמש. כדי ליהנות מיופייה של העיר הזאת צריך שהראוּת תהיה חדה. בזמן שעננים מסתירים את השמים וערפל מטשטש את ההרים המקיפים את העיר, הכול נבלעים בבתי הקפה ושותים קפה-זיניו, אוכלים ארוחות לפי משקל, מנקרים בעופות שחומים במסעדות ענק. ברחובותיה העגמומיים של ריו עומדת לחות. ילדים מתרוצצים בכבישים ומבקשים נדבה, ושרווליהם הארוכים נשרכים אחריהם ככתונת משוגעים. ברחובות דוהרים בגשם האוטובוסים, וחותכים שלושה וארבעה מסלולים כשרק מניפים להם אצבע. על חוף הים, החול לח ומגורף, ואגוזי הקוקוס רובצים ומחכים שייפתחו סוף-סוף הדוכנים ומישהו יבוא לנתץ בפטיש את גולגלתם, לשתות את מיצי המוח שלהם וללקט את הקרום הלבנבן שיצוף בשאריות הקליפה.

וכשניסינו – דורי ואני – להעפיל מעל כל זה לשכונת סנטה תרזה שעל צלע ההר, התיישבנו בקרון רכבל שטיפס בעצלתיים, עצר בכל מיני תחנות והמשיך להעפיל. הגשם חדר מכל העברים ודקר את הפנים שהחבאתי בקפושון, וכל הנוסעים הצטופפו וצחקו וצעקו ונדחפו. באחת התחנות ירדנו והתהלכנו לבדנו בגשם. היה שם מוזיאון קטן ונחמד עם ציורי זימה יפניים, וגם בית קפה סגור, היו רחובות שהשקיפו על ריו דה ז'נרו שעדיין לא היתה ריו דה ז'נרו משום שהמים והערפל טשטשו אותה כמו אדם צלול שמטמטם את חושיו באמצעות אלכוהול או תרופות או צפייה בטלויזיה.

באחד הערבים מצאנו את עצמנו במקום קטן ששמו "ביפ ביפ" – בר קטן באחד הרחובות המובילים לחוף קופקבנה. בפנים יושבים כעשרה נגנים סביב שולחן: מנגנים בגיטרות, בכלי הקשה. הם מנגנים סמבה, את הסמבה שכבר הספקתי להכיר בסאו פאולו, סמבה איטית, שהקצב שלה נדמה כהולך ומתגבר, הולך ונעשה מהיר יותר, אבל זה תעתוע בלבד, משום שהקצב נשאר בעינו והדבר היחיד שמתגבר הוא שירתם של האנשים, השירה המתעצמת עד לסוף השיר – חמש דקות או עשר דקות או שתים-עשרה דקות לאחר מכן.

היה צריך לעזוב את ריו דה ז'נרו, להמריא ממנה לסלוואדור דה-באהיה ומסלוודור דה-באהיה להפליג לאי מורו דה סאו פאולו – כדי לשוב בסופו של דבר לריו דה ז'נרו העומדת בשמש.

ואז פתאום נגלה הכול: הר הסוכר (הנקרא כך משום שצורתו מזכירה חרוט של סוכר), וההר השני, "גבֶאַה", והפאוולות – שכונות הפחונים העגומות והססגוניות התלויות על ההרים סביב העיר. ובמיוחד הים. הכול נוהרים אל הים. לא כמו הים בתל-אביב, הדבוק אליה כמו בדבק פלסטי – באחורַיים של הרחובות ובמקביל להם. כשעומדת השמש בריו דה ז'נרו, הכול נמשכים לים בלבוש מינימלי, נעמדים שם שעות ובוהים במים, שותים את משקה האסאי הסגול מתוך גביעים, אוכלים גבינה מותכת שמחממים להם על גריל קטן.

כשאנחנו מטפסים על ה"פאו דה אסוכר", אני רואה את העיר הרובצת למטה ומבהיקה כקשקשים של דג, מבטי צונח אל החופים שלה ונוסק בחזרה אל ההר, ואל הקורקובדו – פסלו של הצלוב הפורש את ידיו מעל ריו, מעל "נהר ינואר" –כפי שכינו הפורטוגלים את העיר הזאת כשהגיעו וחשבו בטעות שרצועת החוף הצרה הזאת היא נהר לכל דבר ועניין.

ובלילה אנחנו נבלעים במיניבוס ונוסעים שלושת-רבעי שעה למם דה סה, לאזור אמת המים החוצה את מרכז העיר. עשרות אלפי אנשים נקהלים ברחובות, רוקדים סמבה, שותים קייפירינייה. במסעדות אפשר לצפות במופעי סמבה חיים, אבל בהמשך הרחוב יש מקום מעניין יותר, שבקומה הראשונה שלו עומדים נערים ונערות ומזייפים בקריוקי, ובקומה השניה יש דיסקוטק שאפשר לרקוד בו עד חמש בבוקר, עד שש בבוקר, ובין לקוחותיו מפזזים זוגות המורכבים משרירנים צעירים ובנות זוגם שהן על פי רוב גברים-לשעבר, בשנות השישים לחייהן, לבושות מכנסי סטרץ' ורוד. אצבעותיו של השרירן לופתות את עגבותיה של בת זוגו, והיא, מצידה, מדביקה על לחיו נשיקה ורודה.

וכולם מתנשקים כל הזמן. בברזיל מתנשקים הרבה, נשיקות ארוכות ורטובות, ללא סוף. בשעה ארבע בבוקר שואלת אותי אופנוענית לסבית מקומית מאין אני, ועוד לפני שהספקתי לענות, היא מתחילה לדבר אתי בגרמנית רצוצה (פשוט משום ששהתה פעם במשך חודשיים בברלין), ואני לא מאבד את העשתונות ומשיב לה ביידיש שלמדתי בקורס הקיץ. הברזילאית סבורה, מן הסתם, שמדובר בדיאלקט של גרמנית, ואנחנו ממשיכים לקשקש, שנינו שיכורים, עד שמגיעה למקום חברתה האימתנית וגוזלת אותה ממני. בדרך החוצה אני נתקל בבחור נמוך קומה ודקיק כבן עשרים, הנושא אלי את עיניו השחורות ואומר: "בז'וֹ"? ("נשיקה?").

אחר-כך דורי ואני עוצרים מיניבוס ועושים את דרכנו חזרה לקופקבנה. כתבתי "מיניבוס", אבל למעשה מדובר במכונית שבעליה החליטו באופן חד-צדדי שהם מתפקדים הערב כמיניבוס לעת-מצוא. הנהג נוסע במהירות של כמאה וחמישים קמ"ש, דלתות המכונית פתוחות לרווחה, ובפתח עומדת בחורה נערית, תסרוקת קצוצה לראשה, ותפקידה הוא כמדומה לחסום בגופה את הנוסעים, שלא ייפלו חלילה לכביש במשך הנסיעה. וכשעוצר הנהג בחריקת בלמים, מכריזה הכרטיסנית את שמות התחנות: "בּוֹטָפוֹגוֹ! קופקבנה! איפנמה! לֶבְּלוֹן! שוקו חם! ". תמיד בסוף– שוקו חם. (עד סוף השהות בריו לא הצלחנו לברר מה פשר השוקו החם הזה. מילא).

אנחנו יורדים מהמיניבוס המאולתר בחוף קופקבנה בסביבות שבע בבוקר, עומדים בפתח הבניין ומעירים את השומר, הוא פותח לנו את השער, ואנחנו עולים במעלית לחדר. וכעבור שעתיים כבר מעירה אותי דנה, שהגיעה לִגבות את שכר הדירה. אחרי שדנה עוזבת (יכול להיות שהיא רימתה אותי קצת בתשלום? אני עייף מכדי לבדוק את העניין לאשורו), אני שולף גפרור ארוך וגדול, מצית אותו ומבעיר אש בקרביו של דוּד המים הקשיש שלנו.

חצי שעה לאחר מכן אני הולך לבד ברחוב – חגורת כסף אחת למותני, גרב סודי מלופף סביב ירך ימין, אני נכנס לבנק ומושך כסף, יוצא לרחוב ומסתכל לצדדים, "מי עוקב אחרי?", ואחר-כך אני מתיישב בבר השכונתי ושותה קפה-זיניו עם חתיכת עוגה. כל הנוכחים צופים בעניין במהדורת החדשות בטלויזיה, בפרשיית החטיפה היומית: בכל יום חטיפה אחרת. פניו של החוטף מכוסים תמיד בכובע ובו חורים לעיניים. הוא מחזיק את בת-הערובה בכתפה ביד אחת, ובידו השניה הוא מנופף ברובה אוטומטי.

ואני סברתי לתומי שרק קוצצים להם כאן את האוזניים. טק-טק-טק.   בערב אנחנו הולכים לאירוע שנערך לכבודה של הזמרת מריה בתנייה, במוסד ותיק ללימודי סמבה, החוגג 80 שנים להיווסדו. באחד העיתונים המקומיים קרא דורי שלרגל החגיגה הזמינו את בתנייה לקבל פרס מפעל חיים. דווקא בישראל לא מכירים אותה כל-כך, אחִיה–  קָאֵטָנוֹ וֵלוֹסוֹ – מוּכר כאן יותר, בעיקר בזכות ה"קוּקוּרוּקוּקוּ פָּלוֹמָה", אותו שיר נפלא ששר ב"דבר אליה" של אלמודובר על שפת הבריכה (אגב, שני האחים נולדו וגדלו בבאהיה).

אותי מעניינת דווקא מריה בתנייה. קולהּ עמוק ונמוך, והוא השילוב המדויק – הטמפרטורה המדויקת – בין קול של אישה לבין קול של גבר. כשהיא שרה שומעים שהיא מחייכת. יש לה שירים עצובים אבל היא מחייכת, וכשהיא מחייכת תוקף אותי חשק לפרוץ בבכי.

כמאתיים אנשים נכחו במקום, חמושים במצלמות ובתקליטורים. כל אחד מהם הצטלם בתורו עם מריה בתנייה, שחייכה למצלמה את חיוכה המפורסם. לאחר שפג הבזק הפלאש, זקרה בתנייה את אגודלה, כפי שעושים הברזילאים כשהם רוצים להביע שביעות רצון. במשך שעתיים הבהבו הפלאשים מול עיניה, וחיוכה של בתנייה לא מש מפניה. לצידה ישבה בת זוגה, הצעירה ממנה בכעשרים שנים, ונראתה משועממת עד מוות. ברקע היתה עסוקה זמרת לבנבנה ברצח שיריה של בתנייה, בליווי תזמורת. מדי פעם הניחה בתנייה את כפות ידיה על אוזניה, אבל עד מהרה התעשתה, חייכה חיוך רחב והמשיכה להצטלם ולחלק חתימות.

בסופו של דבר אזרתי אומץ. ניגשתי אליה וביקשתי שתיתן לי חתימה. לאחר שמריה בתנייה חתמה בפנקס שלי ("ל… עם נשיקה, מריה בתנייה 2008"), קמו כל יושבי השולחן שלה כמו על פי אות, הודו יפה למארחים ועזבו את המקום. על הקיר המשיכו לרצד תמונות שלה מהעשורים האחרונים, כולל תמונות שבהן היא מעורטלת. איזה חזה מפואר היה לה. בנעוריה היתה כמעט מכוערת, אבל למעשה היתה יפה מאוד. כבר בילדותה היה קולהּ עבה, ובסרט דוקומנטרי שבו צפיתי מספרת אמהּ שאמרו לה שבכלל עדיף לה שלא תשיר, משום שקולהּ גברי מדי. וחשבתי לעצמי שגם ריו דה ז'נרו היא כזאת, עיר מרהיבה, שהיופי שלה מסנוור כל-כך, שכמעט יש צורך לעצום את העיניים כשמסתובבים ברחובותיה ונושאים את הראש אל ההרים. אבל לא היה הרבה זמן להרהר במחשבות. מייד כשנזקרה האצבע, עצר לצדנו בחריקת בלמים המיניבוס לעת-מצוא, והוביל אותנו בחזרה לקופקבנה – דרך בוטפוגו, ולפני איפנמה, לֶבְּלוֹן, וכמובן – שוקו חם.