שנתיים ושלוש שנים אחרי שפרסמתי את היומנים המפורטים של הנסיעות לברלין ולספרד, באיחור מרהיב של שנה בדיוק – וכמה ימים לפני נסיעה מתוכננת לקהיר – אני מפרסם היום את היומן הבלתי מלא הזה, את היומן החלקי-להכעיס, הקטוע והבלתי ליניארי, את היומן הפרטי (ויש שיאמרו, פרטי מדי) של המסע שלנו לברזיל. 

ספטמבר 2008

אני יושב בבית המלון בסלוודור דה בהייה, ברזיל. לפנַי מונחות על השולחן עוגת תפוזים וצלחת פירות. גם חביתה יש שם, ולחמניות וקפה שחור זעיר, שכאן נקרא קפה-זִינִיוּ. דורי ואני הגענו לכאן לפני כמה ימים בטיסה מריו דה-ז'נירו, ובנמל התעופה קיבלה את פנינו להקה של רקדניות בלבוש מסורתי: שמלות מנופחות וצבעוניות, עשויות קפלים, וכיסוי ראש בצבע אדום, ירוק, צהוב. שלושה או ארבעה נגנים עמדו שם, וגם מישהו צעיר מאוד – או לפחות זעיר מידות – שחילק צמידים של בּוֹמְפִים – הקדוש של בהייה. כעבור כמה דקות, כשיצאנו מנמל התעופה, עמד בחוץ אוויר חם ולח של אפריקה בברזיל.

סלוודור דה-בהייה איננה סאו-פאולו, היא אפילו אינה ריו דה-ז'נירו. בסלוודור אפשר בקלות לראות שאני זר. לעולם לא אוכל להיראות שייך למקום האפרו-ברזילאי הזה. וכשאני יושב במרפסת של בית המלון המוקף חומות, אני ממש לבדי, אוכל פלחי מנגו, פסיפלורה, גוארנה, אסֶרוֹלה, אננס. גביע מלא במשקה פרי האסאי הסגול מונח ליד הצלחת, ואני שותה ממנו בקשית. המרפסת עשויה עץ, ותחתיה אפשר לראות את גינת הפנסיון שלנו, שבה צומחים כמה דקלים דקיקים ועצי בננה. פקיד הקבלה – בחור מוצק – נושא אלי את הצלחות עם הפירות, עם השתייה הקרה, האסאי והקפה-זיניו. הוא מסביר לי שהחיבור לרשת האינטרנט אינו עובד (עובדה שתתברר כגורלית ביותר בעוד כמה ימים. סבלנות).

כשהגענו לשם, בשעות הצהריים, גייס פקיד הקבלה את כל האנגלית שברשותו כדי להזהיר אותנו, בלוויית תנועות ידיים נמרצות, שחס וחלילה לא נפנה ימינה ביציאה מבית המלון – רק שמאלה, לכיוון הנמל.

אבל ביומי הראשון שם, כשאני מציץ ברחוב מחוץ לדלת המתכת המסורגת, אני מפנה את ראשי ימינה ושמאלה, ושני הצדדים נראים לי זהים. ולכן, בסיורנו הראשון בשכונה נושאות אותנו רגלינו בטעות לטבורהּ של הפאוולה המסוכנת בעיר. אנחנו ממשיכים במורד הרחוב ומשוטטים בין התושבים. איש אינו מציע לנו לקנות ממנו דבר, אבל מבטי סקרנים ננעצים בנו, ולפתע אופפת אותי תחושת סכנה ממשית, לראשונה מאז הגעתי לברזיל. מהר, לצאת שם, אנחנו מטפסים בחזרה במעלה הרחוב, והולכים ישר עד למעקה המשקיף אל המפרץ. הסכנה חלפה. אפשר גם לשלם 5 אגורות ולרדת במעלית הענקית אל הנמל. אבל אולי בפעם אחרת. בינתיים דורי ואני מחליטים להמשיך אל העיר העתיקה, אל המקום שבמדריך התיירות לא הזהירו מפניו, ושנראה יפה כל-כך מהמקום שבו אנחנו עומדים עכשיו.

טעות חמורה.

בדרך לכיכר העיר, לפני שהספקנו להתרשם מהבניינים המרהיבים מהתקופה הקולוניאלית, עוצר אותנו בחור ומציע לענוד לפרקי ידינו צמידי "בומפים". אני מסרב לצמיד, אני מגביר את קצב צעדי, דבר לא עוזר לי, אני בורח. הבחור צועק: "זה בחינם, זה בחינם, טיפש!", אני טיפש, אני מגיע לכיכר העיר ושם נתלות בי נשים ומבקשות כסף, אנחנו נכנסים למסעדה ומזמינים אוכל, כנהוג, לפי משקל. מבּין החלונות מציצים ילדים ומתחננים לכסף. בחוץ מתחיל לרדת ערב. פנסים נדלקים. להקה מאולתרת מנגנת, ונשים בלבוש מסורתי מסתובבות ומציעות קוקוס קלוי – לבן או חום.

אפריקה בברזיל. הדרך חזרה לבית המלון עוברת בשלום יחסי. הדלת המסורגת נטרקת מאחורינו ואנחנו מטפסים במדרגות לחדר הקבלה. אין אורחים נוספים בפנסיון. כך לפחות נדמה, משום שהכול שקט ואפלולי כל-כך, למעט הטלויזיה הדלוקה תמיד בחדר המרווח, המוביל למרפסת. רק למחרת בארוחת הבוקר אגלה שדווקא יש שם מישהו, יפני, שמסתובב בין החדרים בפיג'אמת פסים. היפני מגלגל אתי שיחה. שמו יואיצ'י.

יואיצ'י הוא פרופסור לספרות בטוקיו, שלפני כמה שנים יצא לגמלאות, וכיום הוא שליח מטעם עצמו בערי ברזיל. לדבריו, הוא עורך מחקר אנתרופולוגי על יכולתם של הברזילאים לדוּר בשלום זה עם זה. לצורך המחקר שלו הוא מבקר בפאוולות המסוכנות ביותר ומדובב את התושבים. בחור ברזילאי בשם ויליאם, שגר עם משפחתו כמה שנים באנגליה בנעוריו, משמש לו מתורגמן. את השיחות עם התושבים מתעד יואיצ'י במכשיר הקלטה, ובלילות הוא מתמלל אותן. יום אחד יפרסם יואיצ'י ספר ביפן על הברזילאים, והוא מקווה שסִפרו יעזור לבני עמו להיות פחות מנוכרים זה לזה.

יואיצ'י הפגין סקרנות בריאה במשך שיחתנו. תחילה אמרתי לו שאני צרפתי – לא התחשק לי לחשוף כל כך מהר את מוצאי האקזוטי. אחר-כך, משהתברר שיואיצ'י דובר צרפתית שוטפת והתגורר בצרפת כסטודנט בשנות השישים, סיפרתי לו על שאני ישראלי, וכאן כבר בערה בו סקרנותו עד להשחית. הוא סיפר לי על משפחת כהן, שאצלה גר בתקופה שבה היה סטודנט בפריז. די מהר הבנתי שיואיצ'י אינו מבחין בין "יהודי" לבין "ישראלי" – אולי בגלל השימוש הצרפתי במלה "israélite" כדי לתאר אדם שאמונתו היא דת משה וישראל. וכמובן, הוא התחיל לדבר אתי על תהליך השלום ועל הממשלה בישראל ועל שמעון פרס ועל עמוס עוז, ואני, כדי להסיט את הנושא, וגם כדי להמם אותו מעט, דיברתי אתו על ה"קוֹנוֹמִיצִ'י וָוה".

כשהזכרתי אותה, את ה"קוֹנוֹמִיצִ'י וָוה", זינק יואיצ'י ממקומו. הוא הסיר את משקפיו ומחה את עיניו מרוב הפתעה, ואז שב והרכיב את המשקפיים, קירב את עיניו לפרצופי ובחן אותי מקרוב. "מאיפה אתה מכיר את ה"קוֹנוֹמִיצִ'י וָוה"?" הוא שאל.

ואני, במקום לספר ליואיצ'י את הסיפור כפשוטו, סיפרתי על קורס היידיש שבו למדתי באוניברסיטת תל-אביב, שנה קודם לכן.

כמאה ושלושים סטודנטים למדו בקורס, כמחציתם ישראלים והשאר – גרמנים, אמריקנים, פולנים, צרפתים וגם אחת יפנית. מעולם לא העזתי לפנות אליה בדברים. אפילו לא בהפסקה, כשעמדנו כתף אל כתף ליד קערות הרוגלך ושתינו קפה בוץ, אפילו אז, כשנזכרתי ב"יום יפן" בבית הספר היסודי, שבו למדנו את השיר היפני המפורסם "קונומיצ'י ווה" (להלן בתעתיק חופשי):
�
 קוֹנוֹמִיצִ'י וָוה, אִיצְקָה קִיטָה מִיצִ'י
אַהַה! סוֹדָה, יוֹ!
אַקַשִיאַאַאַנוֹ, אַנָגַה סַאִיטֶלוּ…
�
 – אפילו אז לא העזתי לפתוח את הפה.
�
מדוע בעצם? הלא ה"קונומיצ'י ווה" שלי עושה תמיד רושם גדול על יפנים. כמה יפנים בפריז, בניו יורק, בלונדון, ביוון – באיי יוון הנידחים ביותר – כמה יפנים נעצרו מולי, פערו פה ובהו בי כבכלב בקרקס בזמן שהגיתי אותו! אבל אל היפנית הזאת בשום אופן לא העזתי לפנות, אולי בשל היידיש הצחה שבפיה –  יידיש במבטא יפני כבד, אמנם, אבל בהחלט יידיש, יידיש שוטפת ותקנית, בניגוד ליידיש המקרטעת שלי (מאחורי היפנית, מול הקפה הטורקי והקפה הנמס והפוקצ'ות, עמד בחור ארי תמיר, בלונדי ויפה תואר. הוא נעל מוקסינים ללא גרביים, ועור הפנים שלו היה חיוור למרות השמש התל אביבית של חודש יולי. זקפתי את ראשי עד לגובה ראשו, ואז שבתי והתעמקתי ביפנית שלי, שעמדה ופטפטה ביידיש עם חברה פולניה).
�
"באיזה גיל אמרת שלמדת את ה"קוֹנוֹמִיצִ'י וָוה"?" שאל אותי יואיצ'י שנה לאחר מכן, במרפסת בסלוודור דה-בהייה.
"בגיל שתים-עשרה".
"ועד היום אתה זוכר את המלים?"
"לא רק את המלים", אמרתי לו. "גם את המנגינה".

יואיצ'י לא האמין לי, ולכן נאלצתי לפתוח את הפה ולשיר לו כהוכחה את ה"קונומיצ'י ווה" כולו. בשלב הזה היפני הקשיש כבר לא ידע את נפשו, אבל עד מהרה התעשת והצטרף אלי. וכך שרנו את ה"קוֹנוֹמִיצִ'י וָוה" – יואיצ'י הפרופסור היפני ואני, בפנסיון השקט והאפלולי בסלוודור דה-בהיה שבברזיל.
אחר כך הוא שאל: "אבל איפה למדת צרפתית?"
ועניתי: "זה בגלל סבתי, ז'ודית".
"היא צרפתייה?"
"לא, היא נולדה בקהיר. היא אף פעם לא ביקרה בצרפת. למעשה, סבתא לא ביקרה בשום מקום, למעט בישראל. אבל מבחינות רבות היא צרפתייה מאוד. עד היום אני מדבר אתה בצרפתית".
�
למחרת, שוב ברחובות העיר העתיקה, עצר אותנו בחור מקומי. הוא התהלך בחזה חשוף ובמכנסיים גדולים מכפי מידתו, שזוג ישבנים מוצקים נגלה מפּתחם. בידיו החזיק עלי במבוק, והוא הכריח אותנו לעמוד דקות ארוכות ולצפות בו מחזיק סכין גדול בין השיניים, לראות איך הוא מפַסל בידיו הזריזות בעלי הבמבוק, תוחב אותם זה לתוך זה במיומנות מרהיבה, מדי פעם מחלץ את הסכין מבין השיניים ומותח את העלים, חוצה אותם לשניים, מסלסל את קצותיהם. לבסוף החזיק בגאווה את יצירתו בין ידיו ומסר אותה לידי.

חרגול. היה זה חרגול ירקרק, כמעט אמיתי, חרגול שעד לפני דקות ספורות היה עלי במבוק דקים וארוכים, כמעט זהים, עלי במבוק ותו לא, ועכשיו די היה שיפיחו בו חיים כדי שיפקח את עיניו הקטנות ויזנק משם, הלאה מכיכר העיר, דרך בתי המידות היפהפיים ועצי הדקל, אל השבילים הרחבים שצופים אל הנמל, ומשם, מן המעקות הללו, לקפוץ מטה, לנתר מעט באוויר ואז לדאות – בזמן שהמעלית הגדולה יורדת ועולה ונושאת עשרות ומאות תושבים מן העיר העילית אל העיר התחתית – הישר אל מרחבי האוקיאנוס.

"זה בשביל אמא שלך", אמר לי הנער וחייך בשיניו הלבנות. "זה יעלה לך רק ארבעה ריאל".
התפשרנו על שני ריאל, והלכתי משם, מחזיק בזהירות את החרגול, שמא יקפץ מבין אצבעותי וישאיר אותי לבד בעיר הזאת.
�
בערב ישבתי עם יואי'צי במרפסת בית המלון, והוא שאל אותי לאן נעלם הגניוס היהודי; איך קרה שהוא התנדף לו כך, קיפץ, ניתר לו כמו חרגול (כמו חרגול הבמבוק שנשאתי בזהירות עד לחדרי והנחתיו על השידה לצד המיטה). אמרתי ליואיצ'י: "אתה מבין, אנחנו כבר לא מיעוט".
"מיעוט?" שאל יואיצ'י.
"כן, מיעוט. פעם היהודים היו מיעוט, היום אנחנו כבר לא מיעוט".

 "הו הו הו", אמר יואי'צי, והתבונן בי שעה ארוכה בעיניו הקטנות והשחורות כשל חרגול.
 

המשך יבוא.