אחרי מצֶגת שקופיות על ברלין וראיון קצר ("למה החלטת ללמוד גרמנית?" שאלה אותי המורה בחשש מסויים), לקחו אותנו לסיור רגלי באיזור Mitte, הוא מרכז העיר המזרח-גרמנית לשעבר. כשהגענו לאחד הגשרים מעל לנהר השפְּרֶה, העליתי בעיני רוחי את נהר הסֶן שלנו, כלומר שלהם, וחשבתי שבכל זאת, אצלנו יותר יפה. זאת אומרת, אצלם.

פורסם ביום 6 באוקטובר 2006

"ביום לוויה ובלילה קונצרט"
אברהם סוצקעווער
מה יכול יהודי לעשות בערב יום כיפור? למשל, לבקר במוזיאון היהודי של ברלין. שואת יהודי אירופה נוכחת כבר בפתיחת התערוכה הקבועה של המוזיאון, ואילו בְּרקע התערוכה הזמנית, ששמהּ "מולדת וגוֹלים", מושמעות רקיעות המגפיים של חיילי האס. אס. (בהמשך התערוכה אפשר גם לראות אותם צועדים בַּסך ובגודל טבעי). כשנכנסתי לתערוכה, צִלצל הטלפון הנייד. אמי היתה על הקו, וסיפרה שהם בדיוק קמו מהארוחה המַפסקת. אצבעותַי מיהרו לסוכך על פיית הטלפון, אך לא היה בזה צורך: אמי לא שמעה את רקיעות המגפיים של חיילי האס.אס, וגם אם שמעה, היא סברה, מן הסתם, שמדובר בבעיות בקליטה.

סצינה מתוך הסרט: "האיינשטיין של הסקס – חייו ועבודתו של ד"ר מגנוס הירשפלד"

ערב יום כיפור: המוזיאון היהודי בברלין

את המוזיאון תכנן האדריכל דניאל ליבסקינד, ובאחת החצרות שלו יש מיצג שנקרא: "The Garden of Exiles". מדובר בגינה הבנוייה משלושים ותשעה עמודי בטון, המסודרים בטורים ישרים. בעודם חולפים בין טורי העמודים, אמורים המבקרים לחוֹות תחושת חוסר-אוריינטציה הפוקדת גוֹלים. כשטיילתי בגינת הגוֹלים, נזכרתי בשורות הבאות מתוך השיר "זיקות" מאת בודלר (מצרפתית: דורי מנור):
הטֵּבע – אכסדרת מקדש חיה, וּבה
יש ופוֹלט הסטַו בלִיל פֵּרֵא של מלים.
חולף שם האדם בין יערות סמלים,
ואֵלֵּה משלחים בו מבטי קִרבה.�

לאחר מכן נפלטתי ממבוך העמודים, והתחלתי לשוטט בתערוכה הקבועה של המוזיאון. הופתעתי למצוא בין המוצגים דילדו בעל ממדים מרשימים, אשר יובא מיפן. המוצג שייך לפינה המוקדשת לעבודת המחקר של מגנוס הירשפלד (1868-1935), רופא וסקסולוג גרמני, מחלוצי התנועה לזכויות ההומוסקסואלים. הירשפלד פעל לביטולו של סעיף 175 בחוק הגרמני (חוק שהטיל עונשים כבדים על הומוסקסואליות), הקים את המכון לסקסולוגיה, פיתח תאוריות שונות בנוגע למיניות האדם, וטבע את המושג "המין השלישי", הכולל את ההומוסקסואלים, הלסביות, הטרנסקסואלים, האינטרסקסואלים והטרנסווסטיטים. בין המוצגים האחרים שקשורים במגנוס הירשפלד במוזיאון היהודי בברלין ראיתי תמונות של הרמאפרודיטות, של נשים מזוקנות, ושל גברים עם איברי מין נשיים.

בפינות שונות בַּמוזיאון מוצבים דוכני קלפי ממוחשבים, שבכל אחד מהם מתבקש קהל המבקרים להכריע בסוגיות אקטואליות: האם את/ה בעד מתן אזרחות לתושבי קבע בגרמניה (רוב המבקרים במוזיאון היו בעד); "האם נתקלת באנטישמיות?" (רוב המבקרים השיבו בשלילה); "האם את/ה בעד צירופה של תורכיה לאיחוד האירופי?" (רוב המבקרים היו בעד); "האם תניח/תניחי לבנך/בתך להינשא לבן זוג מתרבות אחרת?" (רוב המבקרים היו בעד).

מוצאי יום כיפור: בית האופרה הלאומי ב"אוּנְטֶר דֶן לִינְדֶן"

אמרו לי פעם, שכשמישהו מוכר את המכונית וקונה חדשה, רק לעתים נדירות הוא קונה מכונית מאותו המותג. ואילו אני, כשאני כבר מזדמן לבית אופרה, כמעט תמיד אני מוצא את עצמי צופה ב"כרמן" מאת ז'ורז' ביזה. הדבר המפתיע בהפקה המוצגת כיום בבית האופרה "אונטר דן לינדן" היא החלטתו של הבמאי להרוג את כל הדמויות הראשיות (בנוסף לכרמן, כמובן, שנרצחת בסוף האופרה על ידי דון חוסה). וכך נופחים את נשמתם בזה אחר זה מיכאלה, הטוריאדור, כרמן, ואפילו דון חוסה עצמו. רוצה לומר: האהבה הורגת, או פשוט ככותרת סרטו של ריינר ורנר פסבינדר: "Love is colder than death".
�
בתָּווך: היום הראשון ללימודים

רוב התלמידים בכיתה שלי הם ילדים-טובים-אירופה. גם אלה הלבושים בבגדים זרוקים ונועצים חישוקים באף ובשפתיים, נראים כאילו נשלפו מבית פחות-או-יותר מהוּגן, ובכלל, כמעט כולם נערות ונערים כבני תשע-עשרה. מה הם בכלל יודעים על החיים? אצלנו, בחורות ובחורים בגילם כבר מחזיקים רובה! אצלנו, בגילם כבר הספקת לפתוח קופסת שימורים ביד אחת, ולפעמים אפילו הטסתַ מטוס.

אף ערבי, ישראלי או ברייה אסייתית אחרת לא נראו בכיתה שלי. לעומת זאת, בחדר האינטרנט של בית הספר הבחנתי בבחור גולש באתר "הארץ". עוד לפני שהספקתי להתלבט אם לפנות אליו ולהפר כבר בתחילת השהוּת בברלין את הכלל שהצבתי לעצמי – להיות מולטי-נציונל או לפחות מולטי קוּלטוּרל – הוא קם והסתלק משם כאילו בלעה אותו האדמה.

אחרי מצֶגת שקופיות על ברלין וראיון קצר ("למה החלטת ללמוד גרמנית?" שאלה אותי המורה בחשש מסויים), לקחו אותנו לסיור רגלי באיזור Mitte, הוא מרכז העיר המזרח-גרמנית לשעבר. כשהגענו לאחד הגשרים מעל לנהר השפְּרֶה, לא יכולתי שלא להיזכר בנהר הסֶן שלנו, כלומר שלהם, וחשבתי שבכל זאת, אצלנו יותר יפה. זאת אומרת, אצלם. נזכרתי בטיולים המאורגנים של הישראלים בצרפת. אחד המדריכים בטיולים הללו סיפר לי, שבכל פעם שחולף האוטובוס בסמוך למימיו השופעים של נהר הלואר, בדרך לטירות המצוייצות, רוטנים התיירים הישראלים: "שייחנקו".

במהלך הסיור במרכז ברלין פנה אלי בחור שחור, האפריקני היחיד בכיתה. הוא שאל מאיפה אני, ואז סיפר שהוא מאתיופיה. שאלתי אותו לשמו. הבחור פער את שפתיו לחיוך מקסים, ואמר: "אפרַים". אפרַים לומד לתואר שני באיכות הסביבה, ונשלח לברלין מאתיופיה עם מלגת לימודים מיוחדת. הוא הפגין יֶדע מרשים בכל הנוגע לישראל ולתל אביב, והופתע לשמוע שבצרפת (כמו בגרמניה), הלימודים באוניברסיטה הם חינם-אין-כסף. שוחחנו בגרמנית רצוצה, ומהר מאוד עברנו לאנגלית. בסוף היום נפרדנו לשלום, וקבענו להתראות שוב יומיים לאחר מכן. זאת משום שביום שלישי, השלושה באוקטובר, אין בית ספר. זהו "יום אחדות גרמניה". כשהסתיים יום הלימודים הראשון, הלכתי לשחות בבריכה העירונית הסמוכה, וקיבלתי הנחה בזכות כרטיס הסטודנט החדש.
�
תחילת הסתיו, מלנכוליה.

נסיעה לאירופה אינה כרוכה אמנם בתופעות כגון יעֶפת. אף על פי כן, בכל פעם שאני נוסע מישראל לאחת מערי אירופה, פוקדות אותי תופעות דומות : הגוף דאוּב; מחושים שונים פוקדים את האיברים; הדעת מטושטשת. אני חוזר ואומר לעצמי: האדם אינו בנוי לטלטלות. אבל יש דבר נוסף: אנחנו הישראלים אולי סובלים כהוגן בחודשי הקיץ, אבל איננו יודעים דבר וחצי דבר על הדכדוך שמתחיל בחודש אוקטובר ושיאו בנובמבר. איננו יודעים דבר על היציאה מהבית בבוקר בחושך, לא על החזרה הביתה אחר הצהריים בחושך, ולא על הקור המשקשק את העצמות. איננו מכירים את הימים הקצרצרים, שרק התחילו, וכבר הם נגמרים, וגם לא את הצלפת הרוח בעוֹר החיוור והמבוקע. לא, למרות הכול – בענייני מזג אוויר, אנחנו הישראלים, בסופו של דבר, תמימים למדי.