יומן וילנה

מאת לילך נתנאל

אוגוסט 2008

מתוך מדור היומנים, כתב-העת "הו!" בעריכתו של דורי מנור, גיליון 7

עד שהוצאתי חיוך חמוץ אחד כבר חלפו יומיים ושלושה ימים בעיר הבהולה הזו המשחירה בשמש הקיצית. ובשמונה באוגוסט כבר שמעתי צעקה: הרוסים באים! פלשו לגֵאורגיה השכנה הרחוקה. וברחוב המוביל עד פאתי האוניברסיטה בווילנה הבירה ספרתי לפחות שלושה מכסי ביוב משובצים בכתב קירילי זכר לימי הסובייטים הבונים. המערסלים בזרוע אלומה של חיטה ושעורה. היורים בראש בגולגולת חשופה.

פה מרכז ללימודי יידיש! הכריזה בגאון המזכירה הליטאית. הגישה לי חוברת מאוירת המציגה את התוכנית. ארבעה שבועות. חמישה ימי לימודים ובשישי שולחן שבת בבית הקהילה היהודית. יום לפני תחילת הלימודים דְממה. הנחתי את האצבע על כותלי המבנים בעיר העתיקה. לחוש את הסדקים המנחמים המתקלפים מצבע המתפוררים. שידמעו המבנים הארורים! למי יש כוח. מספיק היה לי עם העמידה האיתנה של ימי המדינה. אחרי הכול לפוש קצת בישיבת גלות מותר גם. במיעוט. בזרות. בנמיכות קומה.

*

ברחוב הגאון מווילנה דווקא אירע לי שנתפסתי במצלמה של תיירים. ממש מאחורי פני הברונזה המזוקנים של הגאון נראים פנַי שלי. חיוורים. ממושקפים. בעיניים המאדימות מן ההבזק. וזאת אולי לראיה: עוד יש יהודים בווילנה! גם אחרי ככלות הכול. עוד מהלכים כפופי-גב. עוד ממלמלים בין השפתיים הרועדות תמיד. וכאשר סוף-סוף נמלטתי מן הצל המצטלם שלי, חציתי את הגן, את גן המשחקים המוזנח המזוהם. ובשדרה המחודשת כבר נטפלה השמש אל העורף, אל הראש. עצרתי בפינת רחוב, שתיתי קוואס מפי בקבוק. ובלילה הצהוב המאחר להחשיך תמיד עד להכעיס ייללו השיכורים המוטלים ברחובות. זכר לבקבוק זכוכית שבור-שיניים המתגולל בתעלות. אני בשום מחיר לא אאחר לשכב לישון. ערות עד השעה העשירית – מספיק לי. שכן לולא הפרישה הצנועה הזו שלי מן הציבור הרי אבדתי. וילנה שתיוותר לעת עתה עת לילה מבעד לעיניים העצומות שלי. מבעד לעיניים העצומות שלי מצִדִי שיתחוללו להן כל העוולות שבעולם: הקנייה והמכירה. הדיבור המיוגע. המבט על הדברים והדברים המכבידים על המבט – אני לעת עתה ועד הבוקר אני כולי אינני כאן.

*

ובאמת למחרת הגעתי לכיתה לשעה הראשונה ועמדתי בצר לי בסמוך לשער הכניסה לאחר שנתפס לי שרוול החולצה בזיז ברזל. ואף חייכו אלַי הנכנסים כאילו אני מקבלת את פניהם. עד שבנס בנס נחלצתי. סוף-סוף נכנסתי לכיתה, כבר עט עלי הבחור האמריקני הגבוה, שאל אותי "פֿון וואַנען קומסטו? ווער אַר יוּ פֿראָם?" שתקתי לו את השתיקה העגומה יותר שלי. זו המיועדת לקמים עלינו לכלותנו במעשיות האוי וויי איז מיר היהודי. והוא באמת סוף-סוף ויתר לי.

כך למעשה החל היום הראשון לישיבת האלף-בית החדשה שלי. רעד דיין מאַמע-לשון! je veux bien[1] אדבר קצת מאַמע-לשון יתומה מאם. רק אִם תרשה לי הילדות העברית הישראלית שלי. המחוננת בישיבת מולדת המתעמרת בזיכרון גלות. ובאמת. כאשר שרה הכיתה את המנון הפרטיזנים והכול חתמו עם "מיר זיינען דאָ!"[2] אני פלטתי גם איזה "לִבנות ולהיבנות" אחד. חייכתי אל הבחורה הפולנייה הנחמדה אשר לבשה הבוקר מין שמלה של תחרה יפה כמו מפת נרות-שבת.

ובשעה אחת-עשרה בבוקר שעה שלישית ללימודים התחלתי להרגיש כבר את הקוץ באלף-בית. עם הישראלית שלי אני אילמת ביידיש הבריאה הזו. היידיש הבריאה האוחזת בזרועה של היבשת הישנה כמו מאהבת ופולטת אוי בין השפתיים בצורת שריקה חדה דווקא. בלי פחד. בלי פחד.

ובכיתה דממה שעה שמתאמצים לקרוא כזו שפה זרה. כבר נעלבה אותה קנדית שצחקו לה על החֵס שלה. ומאז רק עיפרון נמצץ בין השפתיים והאצבע על דופק השורה. אף אני קראתי שׂרה סאַראַלע וחתונה קראתי כאַסענע. עוד לא ביידיש מן הסתם רק בעברית מוטרדת.

*

ובחוץ עקבות נעליהם של יהודי וילנה המשוטטים ברחובות על האבנים המכחילות מקור מתים. בצעדים חרישיים. בסוליות בלות. במחול נעדרים.

*

ובאחד-עשר באוגוסט כבר הצביעה הניצולה פ' על הדיוקנאות התלויים לאורך קיר המוזֵאון היהודי. ובין היתר התעכבה בצד תצלום נמוך אחד. אמרה זה היושב פה על ספסל. זה היה אז המורה שלנו לספרות עברית. שמו היה צוקער-זיס אבל אנחנו בינינו קראנו לו ביטער-זאַלץ.[3] צחוק ביידיש. חה-חה-חה. צוקער-זיס וביטער-זאַלץ. צחוק ראשון ביידיש. מדגדג את השיניים. תענוג. במוזאון היהודי הרעוע. העוטה מפות ותצלומים ופרצופים כמו שמלה קרועה של אבלים.

ואם להודות על האמת, התמונות האלה הן אינן מראות לי כלום. בפרצופים אני לא מביטה אף-פעם. בפרצופים אני אומרת באמת אין מה לראות. בפה המדבר של פ' אין מה לראות. בעיניים המביטות שלה אשר ראו מה שראו בגוף ראשון אין מה. רק הרגליים. רק כפות הרגליים הרכוסות בסנדלים. רק כפות רגליה של פ' הזריזות הבלתי-מתעייפות אף פעם. המתרוצצות על הקליפות, על האבנים, על עפר החצרות. בכפות הרגליים הצועדות של פ' אפשר לראות, אני אומרת, את הניצולים ואת האבודים, אני מונה מאתיים אלף צעדים ויותר מקצה אחד של וילנה ועד מות.

*

פ' עכשיו היא בת שמונים וכמה. מתאווה לכל דבר מתוק. סוכרייה. קובייה של שוקולד. אוכמניות טריות. ובבית הקברות היהודי כבר ניפנפה באגרופים קמוצים מול פרצופו של גוי גבוה ממנה בשלושה ראשים. הוא מזמר קדיש תמורת פרוטה שחוקה אחת. והוא באמת האריך בַּיתקדש יפה-יפה מול אגרופיה ורק אז הלך לו.

ובעמידת הדום. בעמידה המתנדנדת בדומייה המוקדשת לאובדים הנרצחים הצטופפו יחדיו דאַניעל. דעבּאָראַ. מייקל. קאַראָלינאַ.                         לילאַך נותרה בצד. מחזיקה את השפתיים. האישון משוטט כמו זבוב בעין. רק קולו של הרופא השוויצרי הפרוע רק הוא נשמע עוד מאחור. מדבר יידיש מצוצה מגרמנית. מספר מעשיות על הרכבת הטרַנס-סיבירית שיום אחד עוד תפתח את כל אירופה כמו סכין.

ובמשך היזכור המתארך עלה על דעתי. אם משה קולבאק היה באמת מרחף כמו בלון בשמי אירופה. את הבלורית שלו אפשר היה לראות ממרחקים. ופוגל עוד עשוי היה להיעצר פתאום בהשתאות בפינת רחוב בווילנה. ולמהר לתחוב את היומן שהוא כותב לכיס. המבט מושך למעלה. אוי אם אפשר היה להפקיע רק מיתר אחד מן הכלים המנגנים יזכור, אני הייתי כבר עושה זאת בשיניים.

*

עד העשרים באוגוסט היה שקט יחסי. עד שבעשרים ואחד שוב קרב אלַי הבחור האמריקני הגבוה. רוצה לשאול אותי את שאלת השאלות: מדוע יידיש? נו. כדי להרחיב את העברית. לערער את הביטוי השגור על השפתיים היורקות את הקוצים את האספלט הארץ-ישראלי. כך עבור סטודנט אחד כמוני. נציג האוניברסיטה המשלמת לו שכר צנום על מחקרו בכל חודש בחודשו. (והוא מודה לה, אגב, הוא מודה לה!) סטודנט אחד כמוני לבוש חצאית חיוורת ונעלי סירה. יושבת בכיתת לומדים בקיץ. מוהלת את העברית הישראלית בטיפה אחת מרה. סטודנט אחד כמוני אשר מצא לעת-עתה את מקומו במדעי-הרוח. לא בדיוק אוהב אדם. ולא תמיד שונא אדם. בעיקר נרתעת מן הגופים הנפגשים. מכל מגע בכלל. וכל גילוי של אהדה פשוטה נותר לגמרי זר לה. אבל עם כניסתו לכיתה באיחורו הרגיל פנה אלַי המורה המשורר בסתר שמו ד"ב והפטיר גוט מאָרגן.[4] ואני בקול אפילו ברוחב-לב עניתי לו גוט-יאָר.[5]

וכאשר מלאו שבועיים לישיבתי שם בכיתת היידיש, מספיק להעמיד פנים אמרתי לו למורה למשורר ד"ב. בוא נדבר עברית. נדבר עברית פרועה. נדבר בנוח. שכן אז כבר הייתי בטוחה לחלוטין: היידיש יודעת עברית על בורייה. היידיש יודעת עברית אבל סותמת. רק אחת לאיזה זמן היא מסננת בין השפתיים הקמוצות שלה איזו מילה עברית בודדת. תל מאַכן. מורא האָבן.[6] זו נקודת השבר. היידיש החצופה. מכסה את העברית בעפר היא מכסה. תל מאַכן. מורא האָבן. כמו הנערה הגסה מסיפורו של גנסין היוצאת אלייך מן הגן בנשימה מהבילה. בצחוק פרוע. כך היידיש מושיבה אותי לישיבת האַלעפֿבייס[7] שלי. בין הסטודנטיות הרוסיות הפולניות הגרמניות והבחור האמריקני שכל כך נקשר בי.

*

לי בגלל היידיש יש געגועים מלוא הפה. ג-ע-גו-עים בורים. חסרי מילה. לאילמות של שפת ינקות. של שפת עבר. לשכון בבית האות לבטח. כמו המורה המשורר בסתר ד"ב גם אני רוצה לסטור ליידיש על פניה. מספיק. לומר לה. דברי עברית! דאַבּרי עברית כמו בען אַדאַם! ווי אַ מענטש! עברית דברי כדי שלא נשמע עוד את טפיפת הרגליים. רגליהם של יהודי וילנה המרקדים כצללים ריקים טרוטי עיניים ברחובות.

*

בעשרים וארבעה בחודש כבר הבחנתי בדפוס קבוע: ימי וילנה שלי נערמים אחד על השני. נושמים לאחרונה לפני שקיעה עם בוא הלילה המאחר תמיד. אז בא גם השיכור על אופניים ונעמד מול היושבים במסעדה מול הצלחת המלאה. והוא צועק להם בפה רקוב א-מ-רי-קה להכעיס. שריד יחיד מימי הקומונה הגדולה. חוגג בלגימה של יי"ש עד שבועט בישבנו המלצר המעונב והוא עף. עף עד הגגות המאדימים. עד העיניים המביטות שלי. עד שאספר את כל זה לבחור האמריקני, כבר אֲכַלֶּה את כל מילות היידיש שלי ואעמוד מולו בלי טיפה אחת. בלי תואר.

אילו אפשר היה תמיד לשמוע איך המורה ד"ב מוציא את היידיש מן הפה. כמו שמעשנים מקטרת. בנחת. כמו צעדי הנהר החוצה את העיר הזו לרוחב. העברית הישראלית, אמר לי ד"ב, צריכה ללמוד איך נאנחים מצער. או לחלופין איך מוצצים סוכר בפה תאב. העיקר לחוש בפה. לחיות את המולדת הישנה. אני שבירה כמו קיסם, אמרתי לו. אל תדחק בי. ובדרך כלל אני חסרת מילה. גם בעברית מתקיימות אצלי לכל היותר רק כמה מילים בחודש. וגם זה בדוחק האמן לי.

ד"ב המורה המשורר בסתר גדול באמת כמו דב. ומעשן כדי לפצות את עצמו על האוויר הטוב. בזרוע אחת שלו הוא מקיף אותי בלי בעיה. שלוש מאות שישים מעלות סביב המותניים. בלילה הוא אינו נוהג לישון זה רואים עליו מיד. ומילים יש לו בשפע לא צריך לִלוות מאף-אחד. אשרי לו. כותב אחד מושך באף כמוני לא סופרים בכלל לעומת דב ערבות כמו ד"ב שותה חצי בקבוק של יי"ש בשתי לגימות. ובעוד אני בכל משב של רוח טרם סתיו כבר מרחפת – הוא עומד יציב ובקצה האצבע הוא אולי מרגיש איזו תנודה קלה שבקלות. נו שתִי לגימה אחת קטנה. אמר לי. מגיש לי כוסית אחת מלאה. לא. עניתי לו קצרות ונחרצות. בכוהל אני בוערת כמו פתילה. אבל למחרת היום פתאום דיקלמתי בקול ובבטוח את הצירוף האלמותי: קיינער ווייס נישט וואָס איך זאָג. קיינער ווייס נישט וואָס איך וויל.[8] והיתה שמחה גדולה. קיינער ווייס נישט אוי-אוי-אוי. יידיש היא מדברת מדגדגת בגרון.

*

וכשהסתכלתי בעשרים ושבעה בחודש בעין העדשה של הצלם, כבר ישבתי על מדרגות האוניברסיטה של וילנה. בין ארבעים ושמונה תלמידים בחשבון אחרון פחות שלושה נוסעים ממהרים אשר הקדימו לשוב. ובין ברכיים ללחיים של הישיבה בצוותא אמנם עלה בי רטט קל אבל שתקתי. עד שהִבטתי כבר צולם. תפסו אותי במבט החושש שלי שטרם החיוך. וכשלבסוף באה אותה פולנייה בשמלת השבת המשוקצת שלה ואמרה לי שלום עליכם, החזרתי לה בהרחבה עליכם שלום ואַת שלום וכל אשר לך שלום. בהנאה גלויה.

כך למעשה גוועו ימי וילנה הספורים שלי. ימי וילנה הממושמעים שלי. שישבתי לעיין בספר המילים ובטבלאות השימוש בפעלים ובקולות האשכנזיים המאריכים באוֹי לא עלינו. האוֹי המתנגן הזה שאני בכל זאת לא זרה לו. בת בית לא בבית. כך אמרתי לו לד"ב והוא הביט עלי מלמעלה אמר לי נו. ומה חדש וואָס איז ניי.

***

לילך נתנאל היא ילידת נתניה, 1979. למדה ספרות צרפתית באוניברסיטת פריז 8. כיום חוקרת ספרות עברית ומרצה בחוג לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר–אילן. יצירותיה הראשונות התפרסמו מעל דפי "הו!". ספרה מצב העברי ראה אור בשנת 2008 בהוצאת בבל וזכה בפרס רמת–גן לספר ביכורים. לאחרונה ערכה יחד עם יובל שמעוני רומן גנוז מאת דוד פוגל, רומן וינאי, בהוצאת עם עובד. החיבור כתב ידו של דוד פוגל: מחשבת הכתיבה, שנכתב בעקבות פרשת הגילוי והפענוח של הרומן הגנוז, ראה אור בסדרת אופקי מחקר בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר–אילן.

הערות:

[2] "אנחנו פה".

[3] מתוק-כסוכר ומר-כמֶלח.

[4] בוקר טוב.

[5] שנה טובה.

[6] תל מאַכן: להרוס, לנתץ; מורא האָבן: לפחד.

[7] אלף-בית.

[8] איש אינו יודע מה אני אומרת. איש אינו יודע מה אני רוצה.

עוד במדור היומנים מתוך "הו!": שני קילוגרמים ושש-מאות, מאת משה סקאל