סופרים חיים במתח בין חייהם ובין היצירה, ולעתים עליהם להכריע לטובת היצירה, המנוגדת מעצם טבעה לדבר שרוב הבריות מחשיבות אותו ל"חיים". הרשימה התפרסמה בהארץ.

מאת משה סקאל

כשהתארחה סימון דה בובואר בקיבוץ, בעת שביקרה בישראל עם ז'אן־פול סארטר בשנת 1967, שאל אותה אחד הקיבוצניקים – כך מספרת האגדה – אם היא כותבת ספרים משום שאין לה ילדים. תשובתה של דה בובואר היתה מוחצת: "האם אתה עושה ילדים משום שאינך כותב ספרים?"

ההשוואה בין הוֹלדת ילדים ובין "הוֹלדת" יצירות ספרותיות אינה חדשה. במאה ה-16 התייחס לסוגיה זו מישל דה מונטיין במסה "על אהבת אבות לילדיהם", והעמיד במפורש את שני הדברים – ההולדה והיצירה – זה מול זה. מונטיין אף ראה ביצירה הרוחנית דבר גדול יותר מהוֹלדת צאצאים בשר ודם. "כי מה שאנו מולידים מנפשנו", הוא טען, "ילדי רוחנו, לבנו וכשרוננו נוצרים על ידי חלק נעלה יותר מן הגוף והם שלנו יותר מן הראשונים. בהולדה זו אנו גם אב וגם אם, וצאצאיה עולים לנו ביוקר רב יותר ומנחילים לנו כבוד רב יותר אם יש בהם דבר מה טוב". את הילדים הביולוגיים, הנעלים פחות בעיניו, כינה מונטיין "ילדינו האחרים", והוא הוסיף כי יצירי רוחנו, "כל יופיים, כל חנם וכל ערכם שלנו הם. הם מייצגים אותנו ומעידים על טיבנו הרבה יותר מן האחרים" (מצרפתית: אביבה ברק).

סופרים רבים חשים שבהם עצמם אין די, ושהולדת צאצאים לא תצליח לפתור את הבעיה הזאת, אולי משום שאם בהם עצמם אין די, הרי שכל ילד שייוולד להם, יהיה אדם נוסף שגם בו אין די. כדי לחרוג מעצמם, מגופם, עליהם אפוא להעלות פימה רוחנית, והפימה הזאת היא היצירה.

המלה author או בצרפתית auteur, נגזרה משם העצם הלטיני auctor, "יזם, יועץ, ממריץ לפעולה", שנגזרה בתורה מהפועל augeo, שפירושה להוסיף דבר על דבר, לפַתח, להעצים. הנה הפימה הרוחנית שהוזכרה כאן: הסופר אינו מסתפק בקיומו, הוא צריך להוסיף עליו, להעצים אותו, ובאותו זמן גם להוסיף על היצירות של קודמיו ולהעצימן. ה"תוספת" שלו מתבטאת ביצירתו.

הסופר, החדור לעתים קרובות בתשוקה לחרוג מעצמו, להגדיל את מקומו במרחב ובזמן, צריך לשוט כעיט מעל הזמנים והדורות, ולדעת לצלול לתהום עמוקה מני חקר. לעולם לא יאחז במושא תשוקתו יותר מהדרוש לו כדי להתמלא באיזה לשָד, ואת הלשד הזה ישחית כולו על יצירתו. אונורה דה בלזק הקדיש את חייו ואת גופו לכתיבה. הדבר שהניע אותו, כפי שהתוודה בהקדמה ל"קומדיה האנושית", היה כיבוש הספרות, הכתיבה על "הכול": "רצוני לתאר כל מצב קיומי, כל צורה פיזיונומית, כל סוג של אופי גברי ונשי, דרך חיים, כל משלח יד, כל שכבה חברתית, כל מחוז של צרפת, כל עונות החיים מן הילדות עד הזקנה, עסקי פוליטיקה, משפט ומלחמה – שום דבר לא יישכח".

הוא כתב עשר שעות ויותר ביממה, תיקן הגהות, מסר את יצירותיו לסַדרים המיומנים בפיענוח כתב ידו הבלתי קריא, ומספרים שבימי חייו שתה יותר מחמישים אלף כוסות קפה. בלזק מת בגיל 51 והשאיר מאחוריו כמאה רומאנים. על שולחן העבודה שלו היה מונח פסלון קטן של נפוליאון, ועליו פתק: "את מה שהוא לא השיג בחרבו, אני אשיג בעטי!"

סופרים חיים במתח בין חייהם ובין היצירה, ולעתים קרובות עליהם להכריע לטובת היצירה, המנוגדת מעצם טבעה לדבר שרוב הבריות מחשיבות אותו ל"חיים". תומאס מאן כתב על גיבור סיפורו "טוניו קרגר" כך: "הוא לא עבד כמי שעובד כדי לחיות, אלא כמי שאין לו בעולמו אלא העבודה לבדה, מאחר שכאדם אין הוא מחשיב עצמו כלל ואין רצונו להתקיים אלא כיוצר, שבכל עניין אחר הריהו ברייה אפורה וסתמית, כמוהו כשחקן שהסיר את האיפור מעל פניו והוא כשלעצמו אינו ולא כלום כל עוד אין לו תפקיד לגלמו על קרשי הבמה". לבו של טוניו קרגר אף מתמלא בוז כלפי אותם עלובי הנפש, ש"אין הם מעלים בדעתם שיצירה ראויה לשמה אינה באה לעולם אלא מתוך יסורים, שמי שחי את חייו אינו עובד, ושצריך אדם להמית עצמו על מנת להיעשות אמן" (מגרמנית: נילי מירסקי).

הסופר הוא בן תקופתו בעל כורחו. ולראייה: הוא חולה במחלות התקופה ומחלים ממחלות שבעבר היו חשוכות מרפא (למשל, עגֶבת). מה מאפיין את הקשר של סופרים עם גופם? אולי זאת ההכרה בכך שיש לו, לסופר, צורך בגוף כדי שיוכל להמשיך ולכתוב, וכדי שיוכל "להחזיק" בגופו (פרוסט התייחס לעניין זה ב"הזמן שנמצא"), עליו לעשות דברים שונים: להערות לקרבו מזון, לפרוק את תשוקתו, לנחם את רוחו. "לא זו בלבד שאני בטלנית וחיה רק באמצעות גופי", התוודתה הסופרת קולט, "אלא שאני עדיין מוקפת בהמון נורא". הסופר צריך לחיות – ולמות – עם גופו, עם תשוקתו, עם ההמון המקיף אותו ועם המחלות המכרסמות בו. בתווך, בין העריסה והקבר – מבעבעת יצירתו.