מאת משה סקאל

איור: תמר דברת Pole Pole 

בהתחלה הוא שמע בום. הוא הרגיש מכה קהה והכידון נמעך אל צלעותיו. היה ברור לו שהוא פגע במישהו, בהולך-רגל ממין זכר, בהיר, מעט מתולתל. אבל בשום פנים לא היה לו מושג שהאדם שהוא פגע בו היה מבקר ספרות. כבר יצא לו לדרוס כל מיני אנשים עם האופניים החשמליים שלו על מדרכות תל-אביב, אבל אף פעם לא הזדמן לו לדרוס מבקר ספרות.

באחד העיתונים המקוונים נכתב למחרת: "סופר דרס את מבקר הספרות שקטל את ספרו באופניים החשמליות שלו". למקרא הכותרת הוא שב והרגיש את דקירת הכידון בצלעותיו, כאילו הוא, הסופר עילם הלברטל, אחראי לשיבוש הלשוני הזה, "אופניים חשמליות".

כשקם מבקר הספרות מהמדרכה, הוא כבר ראה בעיני רוחו איך שמים אותו ללעג ולקלס, והעלבון הזה כאב לו הרבה יותר מהכאב הפיזי, שהסתכם בכמה חבלות יבשות, בעין נפוחה ובשן אחת סדוקה. וגם בכאב עמום באשכים, שהלך והתגבר בשעות הערב.

"הוא יצא בשן ועין", כתבו עליו ברשתות החברתיות, והנשמות הטובות התחילו לגעוש. מה אמרו ומה לא אמרו. ראשית חוכמה ציטטו את הביקורת שכתב הנדרס על ספרו האחרון של הדורס, ומצאו בה כמה וכמה סימנים מנבאים. שם ספרו של עילם הלברטל היה "כניעה" (הוא פורסם ממש כמה ימים לפני פרסום "כניעה" מאת מישל וולבק בצרפת ולפני הפיגוע במערכת העיתון "שארלי הבדו"), ובמאמרו דיבר המבקר על כניעתו של הלברטל לאופיו-שלו. "בוז אמיתי יש לו, להלברטל", כך כתב המבקר, "לסופרים הכותבים על חייהם הפרטיים, לאלה ההופכים את חומרי החיים לחומרי הכתיבה. זה כוחה של כתיבתו, וזה גם מקור חולשתה".

עוד רחשו הרשתות החברתיות בשל העובדה שהדורס היה אשכנזי, דור שלישי לשואה, ואילו הנדרס היה מרוקאי (סבו של מבקר הספרות היה יועצו הקרוב של מלך מרוקו, איש סודו וכותב המכתבים האישי שלו). ולא זו אף זו, כשנדרס מבקר הספרות הוא בדיוק היה בדרכו לחומוסייה יחד עם בן זוגו. לאחר התלבטות קצרה פרסם דובר המשטרה ש"יש חשד לפשע שנאה". העניין הסתבך עוד יותר כאשר גילו שחודשים קודם לכן פרסם הסופר בעמוד הפייסבוק שלו סטטוס שבו מיין את מבקרי הספרות לזנים ולמינים. בין סוגי המבקרים הוא מנה את "המבקר המתהפך", "המבקר הרשע המרושע", "המבקר התם", "המבקר החנֵף", "המבקר המשכוכית", ואחרון חביב – "המבקר העקרב". והוא רמז לכך שהנדרס-לעתיד הוא העקרב: "המבקר העקרב דווקא נהנה מאוד מספרך: כל הדוגמאות שהוא מביא מוכיחות את זה. ואף על פי כן משוחה על הביקורת שלו נימה ארסית-חומצתית. הוא אינו יכול לשלוט בזה, זה הטבע שלו".

למחרת הסתבכו העניינים עוד יותר. השוטרים, שהחרימו את המחשב הנייד של הסופר, מצאו בו קובץ בתהליך עבודה, שכותרתו: "הסופר שדרס את מבקר הספרות שלו". בחקירתו דיבר הסופר על מלאכת הדמיון של הסופר ועל חובתו להשתמש במטאפורות ולנקוט לשון גוזמה, והביא סימוכין לחפותו מתוך מאמר הביקורת של הנדרס, שבו כתב מבקר הספרות – שחור על גבי לבן –    כי "בוז אמיתי יש לו, להלברטל, לסופרים הכותבים על חייהם הפרטיים, לאלה ההופכים את חומרי החיים לחומרי הכתיבה. זה כוחה של כתיבתו, וזה גם מקור חולשתה". וכך הוכיח לחוקריו באותות ובמופתים, ובעזרתו של הנדרס, כי לא רק שלא יכול היה לתכנן או לחזות את דריסתו של מבקר הספרות, אלא שההפך הוא הנכון: הרי מאז ומעולם נמנע מכתיבה על חייו הפרטיים, מתוך עיקרון. לא על חייו בעבר, ובוודאי לא על חייו בעתיד.

כאב האשכים של מבקר הספרות המשיך להתגבר במשך הלילה, ובבוקר התנפח שק האשכים שלו כל כך, שהוא הלך להיבדק אצל אורולוגית. האורולוגית, עולה חדשה מצרפת, ענדה שרשרת זהב, ותליון מגן דויד היה נעוץ בין שדיה. היא הורתה לפציינט לשכב על המיטה ולהפשיל את המכנסיים ואת התחתונים. לאחר מכן היא פשפשה באשכיו של מבקר הספרות ועצמה את עיניה, שקועה במחשבות. היא פקדה עליו להסתובב על הצד, טבלה את אגודלהּ בצנצנת גדולה של וזלין, ואז פילחה את ישבניו והחלה מפשפשת. מה היא מצאה שם ומה היא לא מצאה: הרים וגבעות, כל מה שהמבקר החביא מקוראיו, את סודותיו הכמוסים ביותר.

"הכול בסדר," קבעה לבסוף האורולוגית ושלפה את האגודל. אבל כשהתיישב מבקר הספרות על המיטה והחל לרכוס את מכנסיו, ראתה האורולוגית בתדהמה עקרב קטן ושחור משתחל מבּין עגבותיו ומהלך לאורך המיטה, אל עבר החלון הפתוח לרווחה. שכּן ימי תחילת האביב היו אלה, ימים שבהם אופף ריח פריחה חזק את הנחיריים, וצורך גדול מורגש בחלציים למצוא פורקן לתשוקה הבוערת בהם.